פסטיבלים - הרוזן ממונטה כריסטו

עידו ריקלין יצר בבאר שבע הצגה מושלמת שנהנית מסיפור מרתק ומיצירתיות לוהטת

עמוק אל נבכי הרומן

1,500 עמודים נדרשו לאלכסנדר דיומא כדי להפוך ב-1845 מסמך מקרי שהזדמן לידיו לאחד הרומנים הגדולים והפופולריים ביותר בספרות הצרפתית והעולמית.

עלילתו הידועה של הספר מגוללת את פרשת מאסרו של אדמונד דנטס באשמת שווא, את בריחתו מהכלא אחרי 14 שנים, ואת מסע הנקמה שלו באחראים לכך. אותו מסמך שדיומא מצא בארכיון המשטרה מגולל את סיפורו של אדם שהורשע בריגול, אחרי שחבריו שקינאו בו ובאירוסיו, ואחרי שבע שנות מאסר חזר לפריז עם הון גדול שהוריש לו כומר איטלקי שהיה כלוא עמו. דיומא הרכיב על המסמך הזה עלילה רבת פנים ותפניות, אירועים ודמויות, שמרביתם נעלמו בעיבודים השונים שנעשו לספר עב הכרס והפכו אותו למיועד בעיקר לבני הנעורים. עבור בני הדורות שגדלו ללא טלוויזיה "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא אחד המעדנים שעיצבו את חייהם ואת תודעתם התרבותית.

אחד מאחרוני הדורות האלה הוא הבמאי-מחזאי-מתרגם עידו ריקלין, שבשנים האחרונות הפנה פניו לעבר אוצרות ההתבגרות שלו, והפיק במסגרת תיאטרון הספריה של בית צבי שתי הצגות מופת עתירות דמיון – "אובססיה”, על פי "מסביב העולם ב-80 יום" של ז`ול ורן, ו"פנטזיה" על פי "סיפורי אלף לילה ולילה". אלה שכנעו את נתן דטנר, מנהלו של תיאטרון באר שבע, לתת לריקלין את ההזדמנות להגשים את חלומו ולעבד לבמה את הרומן הגדול של דיומא.

בתמציתיות אפשר לומר כי ריקלין עמד במשימה הגדולה שהציב לעצמו, ויצר מחזה מהודק מאוד שמצליח להגיע עמוק אל נבכי הרומן המקורי ולדלות מתוכו במקוריות וביצירתיות את ליבתו הרעיונית, לפחות ככל שהיא התגלתה לו, ובצורה משכנעת.

ריקלין התייחס לרומן ממש כמו שדיומא התייחס לאותו מסמך, כאל בסיס לדמיונו היוצר, כלומר הוא שינה דמויות, חיבר בין כמה מהן לדמות חדשה. הדוגמה הבולטת היא זו של המשרת עלי, שבמקור הוא אילם גדוע לשון, ובמחזה הוא יצור פטפטן השולט בשפות רבות וידיו בכל.

דוגמה אחרת היא השילוב המפתיע בין דמותו של בנדטו, הרוצח הנוקם, לבין דמות של נערה המתחפשת לגבר, ועיצובו במחזה כצעיר תמים הלבוש כנערה וברגע הנכון שולף את אצבעו המאשימה. דמות זו מייצרת את אחת מאותן החלטות מרכזיות לתפיסתו של ריקלין לפיה הרומן של דיומא עוסק בשאלה הגדולה של זהות ושינוייה, בהפיכתו של אדמונד דנטס האהוב למפלצת-נקמה אובססיבית ואכזרית.

משחק הירואי של אמיר קריאף

את היצירה הזאת עיצב ריקלין לחוויה בימתית מרתקת, בשפה עשירה של תנועה ושופעת רעיונות חזותיים לצד הישגי משחק. במרכזה ניצב השחקן אמיר קריאף בתפקיד דנטס. עליו מוטלת למעשה המשימה להגשים את הרעיון של ריקלין, והוא עושה זאת במשחק הירואי מהרגע הראשון ועד האחרון, ללא הפוגה.

בקומה תמירה, בקול עתיר גוונים, ובהתפתחות הפיזיות המשתנה מצליח קריאף לתאר במשחקו את מסע חייו של דנטס הנגלה תחילה כצעיר חינני שבמהירות, ותוך כמה תמונות הופך לשבר כלי מוכה ומיואש, אבל שומר על הכרה ושפיות, ואחר כך, כשהוא מוצא את האוצר, הופך לרוזן אציל המגייס את הונו ותושייתו לנקמתו.

לצדו של קריאף וסביבו הציב ריקלין להקת שחקנים מצוינת. כל אחד מהם מגלם סדרה של תפקידים קצרים בנוסף על דמות מרכזית. אלון אופיר הוא התובע דה-וילפור שמשליך את דנטס לכלאו כדי להשתיקו, ואחר כך כקורבנו העיקרי. אופיר יוצר דמות חזקה מאוד, מדויקת הן בגאונה, הן בשפלותה, והוא כואב ואנושי ברגעים האחרונים והכואבים של חייו. אבל אופיר יוצר גם סדרה מופלאה של דמויות צדדיות, כולל זו של הכומר פאריה שבמותו מציל את דנטס, ואפילו כאבזר-תפאורה מקסים, ומזכיר לנו איזה שחקן נפלא נעלם לנו מהתיאטרון בשנים האחרונות.

ואם אופיר גונב פה ושם את ההצגה, חכו עד שיוסי צברי ייכנס לדמותו של עלי, המשרת שדנטס מוצא ביפו. את משחקו של צברי בתפקיד הזה אפשר לתאר כשוד הבימתי הגדול. אין טקסט שהוא אומר, ולא משנה באיזו שפה, אין תנועה ומחווה שהוא עושה שאינם גוררים תגובת צחוק קולני באולם, וריקלין ניצל את יכולותיו בלי להרפות. וחכו עד שתראו אותו מחווה קידה לעברה של גבירה פריזאית ובמילה אחת (לא אגלה לכם!) מקפיץ את האולם ממקומו.

אל מלאכת המחשבת של אופיר וצברי מצטרפים היטב רון ביטרמן, צבי סהר וירמי רייך, בעיקר כחבריו הבוגדניים של דנטס, אורן כהן כבנדטו, יונית טובי, כבתו של דה-וילפור וגם כתיבת נגינה, מרינה שויף כמרסדס, ארוסתו של דנטס ונילי צרויה כאשת הסולטן הטורקי. כל אלה מגלמים שלל תפקידים נוספים שמעצבים את הפנורמה האנושית שבתוכה נע דנטס.

ריקלין ביים את ההצגה בתוך במה שעוצבה להפליא על ידי נטע הקר. האלמנטים הפיזיים היחידים בבמה זו הם תרני-מפרשים בעומק הבמה, מסכים שחורים ואדומים, ופעם אחת בלבד כסא. השחקנים הם שיוצרים את הדימויים החזותיים בתוך חלל הבמה הריקה, יחד עם התאורה המרתקת בפני כעצמה של עדי שמרוני, והתלבושות העשירות שעיצבו אורן דר ואינגה ברבה. דימיטרי אוסמולובסקי הדריך את קרבות הבמה, וגיא אלון הדריך שפה ודיבור. וסביב לכל המערכת הנפלאה של ההצגה נעה המוזיקה הנהדרת של דורי פרנס בהפקה עשירה של עמית פוזננסקי.

בסיכומן של כשעתיים וחצי כולל הפסקה, “הרוזן ממונטה כריסטו" של עידו ריקלין ואמיר קריאף היא הצגה עתירת דמיון והישג בימתי גדול של תיאטרון באר שבע.