15 פרקים, 4 שעות, 3 אלמות
 
13 שנים לקח ליצירה המדהימה שרקחו המחזאי הישראלי יהושע סובול והבמאי האוסטרי פאולוס מאנקר סביב דמותה של אלמה שינדלר לרקום עור וגידים. אלמה נודעה כאשתו של המלחין גוסטאב מאהלר, אחריו נישאה למרטין גרופיוס, הארכיטקט אבי הבאוהאוס, ואחריו לסופר פרנץ וורפל, והייתה המאהבת הגדולה של אחרים ובעיקר של הציירים גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה ואחרים.
 
היצירה הכתובה כפולידרמה, כלומר כסדרה של 15 פרקים שבכל אחד מהם מתרחשות סדרת תמונות סימולטניות בחללים נפרדים, מבלי שתהיה אפשרות לצפות בכולן במהלך ארבע השעות שבהן היא מוצגת.
 
יש רק שלוש תמונות שבהן כל הקהל משתתף – תמונת הפתיחה שהיא מסיבת יום ההולדת ה-130 (השנה) של אלמה, שרוחה (בגילומה המלכותי של אביבה מרקס) היא אורחת הכבוד שלה. היא המזמנת את רוחם של מאהביה ובעליה ובאמצעות שלוש בנות דמותה היא מציעה לקהל לנסות ולמצוא את האחת שהיא אלמה האמיתית, ובאמצעותה לפתור אולי את חידת סיפורה. או בפשטות, היא מציעה לקהל לצאת למסע, במסלול שכל אחד יקבע לעצמו בהתאם לתחושות הבטן או העניין שה"מבוא החגיגי" מעורר בו.
 
התמונה השנייה שבה הקהל כולו שב ונפגש, ובאותו אולם נשפים, היא ארוחת ערב גדולה וחגיגית (וטעימה!) שמשמשת גם כמין הפוגה והזדמנות להחלפת חוויות, ואולי גם לשינוי מסלול לכשיגיע מועד התחדשות המסע. התמונה השלישית הכללית, ושוב באותו אולם, היא האפילוג, המתחיל כנשף מסיכות אורגיאסטי, ומסתיים בוואלס הגדול של נשף יום ההולדת שעמו אלמה נפרדת מהגברים שלה ומהקהל.

 
מקור כל התמונות: http://www.alma-mahler.com
 
המקריות היא מרכיב חשוב
 
על פי תיאור ליניארי של העלילה, המחזה עוקב אחרי מסלול חייה של אלמה, אנטישמית שאהבה דווקא יהודים, החל בימי נעוריה החושניים, דרך נישואיה הראשונים והמהותיים ביותר למאהלר, וקיבועה כאשת החברה האינטלקטואלית של וינה,  בכינוי "אלמנת ארבע האמנויות" ועד הגירתה הכפויה לארה"ב אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה עם בעלה היהודי וורפל. היא מתה בניו בניו יורק ב-1964.
 
אבל התיאור הלינארי הזה הוא הטעייה ביחס לחיזיון המרתק שהועלה לראשונה ב-1996 באולמות של סנטוריום מפואר בווינה, ומאז שב והועלה בארמונות ובמבנים גדולים בגרמניה, איטליה, פורטוגל וארה"ב, חזר לווינה ועתה הוא עושה עלייה, בשיתוף עם התיאטרון הקאמרי, אל מוזיאון המחתרות בירושלים, עם צוות שחקנים ישראלי-אוסטרי-פורטוגלי בעברית ובאנגלית. כל החדרים והאולמות שנבחרו כאתרי-התמונות עוצבו בנאמנות מרבית ובפרטי פרטים לתקופתן הווינאית, על הקירות נתלו תמונות משפחתיות וצילומי ציורים של קוקושקה וקלימט, וכן גם ניכרה הקפדה מיוחדת ביחס לתלבושות והאבזרים.
 
הטקסטים של סובול נעים בין דיאלוגים טריוויאליים חיים, דיאלוגים סוערים ומלאי מיניות, אהבה, תשוקה ואכזבות, לצד מונולוגים עתירי רעיונות ותיאורי רגשות. רק קריאה בהם, באתר המיוחד של ההפקה, יכולה לחשוף את מלוא עושרם של הטקסטים, ולעמוד באותה הזדמנות על הייחוד המבני של היצירה. גם שם, ואולי אף ביתר נוחות, ניתן ליצור את הרצף העלילתי הלוגי של מסכת החיים המתוארת.
 
במופע עצמו אין כמעט מורה נבוכים המורה לאן כדאי לפנות. המקריות היא מרכיב חשוב בקביעת ההתרשמות, ואף אם הבחירה תהיה באירועים שוליים לכאורה, או בתמונות שאין בינן קשר ישיר, התוצאה תהיה "שלמה" במשמעות של השגת החוויה התיאטרלית. זו לפחות התחושה שלי מבחירת התמונות המקרית שאני ראיתי.

"היא הייתה בשבילי החיים!"
 
פה ושם עוררה את סקרנותי דמות מסוימת – כמו זו של גוסטב מאהלר, שאותו מגלם נהדר דורון תבורי – אבל בדרך אחריו נקלעתי למסע לפלסטינה של אלמה עם פרנץ וורפל (גולן אזולאי, נלהב ומאיר פנים), ובעוד הוא והמלווים עולים ברגל אל הקיבוץ שבאו לראות, נשארתי עם אחת משלוש בנות דמותה של אלמה (עדי גילת המצוינת) שסירבה להמשיך, ונתקעה עם מכונאי גרמני-יהודי, שבמקום לתקן את הרכב המקולקל נשא נאום מדהים ומרגש על אהבה, תשוקה, יצירה ונפש סוערת (בביצוע עוצר נשימה של רובן גרסיה הפורטוגלי), שבשיאו כמעט ואונס את אלמה בין לפידים בוערים. בתמונה הנדירה הזאת זועקת אלמה כי איש לא אהב אותה והיא לא אהבה אף אחד.
 
בקטע אחר נקלעתי לחדר מיטות שבו מתחוללת מריבת אוהבים בין מרטין גרופיוס (מורן קל הצעיר והאנרגטי) ואלמה (הפעם זו הייתה קטיה סאליי המרשימה) עם התערבות של אנה מאהלר (דונג`ה גולפשין המצוינת, ובעברית!) כבתה. ואחר כך, בחדר אחר, לקראת מסע ההלוויה שלה, שלושת הבעלים גרופיוס, וורפל ומאהלר מחליפים מהלומות מילוליות הדדיות על מה שהרגישו או ידעו ביחס לרגשותיה של אלמה כלפיהם. 
 
זו מעין שיחת רכילות משעשעת, שבמהלכה אומר מאהלר את הדברים שיכולים להגדיר מצוין את דמותה של אלמה:  “הלהבה הזאת שבערה בתוכה, ואהבת החיים שלה, התאווה שלה לחיים... זאת האישה! אלה החיים! אלה החיים הנצחיים, הצעירים, פראיים ונועזים, מפתים ומסוכנים, שאליהם כמהתי בכל ישותי! היא הייתה בשבילי החיים! ... וזו הייתה הגאולה שלי, המפתח, החיבור שלי לדבר המוזר, הבלתי מושג, המושג והמושך בחבלי קסם – שהוא העולם".

וזה כנראה גם מה שהיא הייתה לאחרים. וורפל (אזולאי), שצעדתי לצידו בכניסה להצגה, סיפר לי שהיא דחפה אותו לכתוב את הרומן הגדול שלו "40 הימים של מוסה דאג" על טבח הארמנים. “לא נתנה לי להיכנס למיטתה אם לא השלמתי כתיבתו של פרק חדש.” ובתמונה אחרת, מטורפת ואלימה שלה (שוב הייתה זו עדי גילת, בסערת חושים רבת עוצמה) ושל קוקושקה (שאותו שיחק הבמאי מאנקר בהתמכרות מוחלטת וקיצונית) היא דוחקת בו ליצור את היצירה הגדולה שתעמיד אותו בהיכל התהילה, האישי שלה ושל עולם האמנות.

 
בין לבין נקלעתי לתמונה ביזארית שבה גברים (יואב לוי, אביהוד תדהר, מתיאס לואן) משחקים תפקידים שונים במסכות כולל את דמויותיהן של אלמה וידידתה הלסבית לילי, ובין השאר מסופר בה על הקשר עם המלחין אלבן ברג, שאף הקדיש לה את האופרה הגדולה שלו "ווצק", ועוד ועוד תחנות בדרך שבמהלכן הופגשנו עם דמויות משנה כמו אלמניאק (יואב לוי התוסס, שגם מגלם בתמונה שלא ראיתי את דמותו של זיגמונד פרויד) או רסרל (דנה עופר הקלילה ומשעשעת), המלצרית-משרתת-שבין השאר מעמידה את עצמה לרשותו של קוקושקה (אצלנו, לפי דרישת המוזיאון, היא לבושה ולא עירומה כבמקור). והייתה גם תמונת הלווייתו של מאהלר, מרשימה, דרמטית, נוגעת ללב.
 
אירופה בלהבות
 
החותם הגדול של מאהלר הודגש היטב בחיזיון הגרנדיוזי הזה באמצעות קטעי המוזיקה שכתב שליוו את התמונות השונות והעניקו להן המשמעות המיוחדת של הקשר המיתולוגי בינו לבין אלמה. “מי היה מאמין שאתה תאפיל על כולם!” אומרת רוחה של אלמה לרוחו באפילוג, כשהיא מכוונת גם אל אהבתם וגם אל יצירתו. אך היא איננה ממעיטה, ולו לרגע, בערכה שלה ביחס אליו וביחס אל הגברים האחרים שעיצבו את חייה, ממש כשם שהיא האירה את חייהם: “זכיתי לתמוך במשוורות אוכפיכם, פרשים אבירים שלי, כשעליתם על הסוסים ויצאתם בדהרה אל התהילה – ודי היה בכך להצדיק ולברך את קיומי!”

אזכור התמונות והקשריהן האישיים לדמויות נועד להבהיר את מהות החיזיון המיוחד הזה, שאי אפשר להתייחס אליו באמות מידה רגילות של ביקורת. הנכנס לתוכו כאילו נכנס למנהרת זמן, או לרכבת שדים, או לגלגל ענק שבמהלך המסע בהם הוא נחשף לעולם עתיר רגשות ועובדות, סוער ומסעיר, מפחיד ומרתק, ובצאתו הוא מוצא עצמו תוהה, מתנודד כמו אחרי טלטלה גדולה.
 
ולמעשה, ולפחות בעיניי, סיפורה של אלמה כפי שסובול ומאנקר יצרו, עיצבו והעמידו הוא יותר מסיפורה האישי המרתק של האישה שהבעירה יוצרים באש, נתנה להם השראה, ואולי גם הרסה לא מעט בעולמם, כשם שהם הקריבו אותה על מזבח תשוקתם. אך מעבר לכך, ואולי מבעד לכל הדברים הנאמרים ונעשים בחיזיון הזה, "אלמה" הוא אולי הסיפור התיאטרלי המיוחד על אירופה של תרבות, חברה והיסטוריה שעלתה בלהבות תשוקתה וגדולתה והוכחדה.
 
קחו את עצמכם למוזיאון המחתרות בירושלים. לא תתחרטו.