פסטיבלים - אנרכיסט מפוקפק– מבריק, מצחיק ומטריד

בתיאטרון "הספריה" מצא צבי גורן קבוצת שחקנים ובמאי שמבטיחים שעתיד התיאטרון הישראלי מופקד בידיים כשרוניות אם רק יתנו להם מחזות ראויים כמו "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק".

מוצר רענן וחכם

לא צריך להיות חכם בלילה כדי לדעת שמחזה שנכתב לפני 34 שנים באיטליה של "המשמרות האדומים" עדיין תקף גם לימים אלה. ואם תוסיפו שהמחזאי הוא דריו פו, שלימים זכה על עבודתו בפרס נובל, תקבלו נוסחה שאומרת: הקומדיה דל ארטה חיה, נושמת ופועלת.

תוסיפו לזה את התבלין של תרגום מאת נסים אלוני, עם מעט תבלינים ישראליים חריפים בני זמננו (כמו "שרים שמוכרים אקסטזי"), ותקבלו מוצר רענן וחכם, שנכנס לוורידי השלטון, ובמקרה הזה לחדרי החקירה של המשטרה.

העלילה מתרחשת באיטליה "של פעם" כאשר האנרכיסטים הטילו מורא גדול על החברה , ובעיקר על השלטון – ולא חשוב מאיזו צד של המפה הפוליטית. משטרת איטליה – כמו כל משטרה באותם תנאים – איבדה לא אחת את המצפן, ואת העשתונות.

הדיווחים על החקירות שנועדו לפצח את רשת האנרכיזם האלימה (שבשיאה חטפה ורצחה את אלדו מורו, שהיה ראש ממשלה ושר חוץ שם) העידו כי האלימות של החוקרים התחרתה באלה של הנחקרים.

תנופה של קומדיה מטורפת

המחזה של פו מתאר מקרה כזה, שלכאורה הסתיים בהתאבדות של נחקר, אנרכיסט מפוקפק, שבייאושו קפץ מהקומה הרביעית של תחנת המשטרה במילנו. ועדות חקירה קבעו שההתאבדות הייתה בגדר תאונה, והחוקרים יצאו נקיים.

אבל התקשורת, זו ששרים מסוימים נוהגים לראות בה את האשמה בכל צרה חולה, הביאה לכך שתיפתח חקירה מחודשת, והכוחות נערכים למבצע טיוח חדש. אלא שמישהו מחליט, בדיוק באותו מועד, לזמן לתחנה איזה פסיכי (פו בחר לא לתת לו שם אלא רק את הכינוי הזה), גלגול משוכלל של ארלקינו, שעושה למשטרה מה ששום ועדת חקירה ממלכתית לא תעשה לה.

יואב מיכאלי ביים את ההצגה בתנופה של קומדיה מטורפת כראוי לפו ולקומדיה דל ארטה. למרות הבמה הקטנה, בעזרת העיצוב היפה של אבי שכוי והתאורה מצוינת של אורי מורג, הצליח מיכאלי לתת תחושה של הצגה גדולה ועשירה בהמצאות, כולל ביצוע מדליק של "מאמא מיא" לפני ההפסקה.

יניב ביטון – וירטואוז חדש על במתנו

הצלחתו הגדולה במיוחד היא בעיצוב משחק קומי אנרכיסטי מסוגנן. זה נשמע כסתירה, אבל זאת ההגדרה המדויקת: כל פרט מתוכנן ומתוזמר ובה בעת נראה מאולתר ומומצא בו ברגע.

צוות השחקנים בתפקידי המשנה, ליאור חמו, אייל פרידמן, מני ציטרינוביץ ודביר פרץ פועלים כתזמורת המשטרה, כל אחד מעצב דמות ברורה של ה"כלי" שהוא מגלם בחגיגה, ואליהם מתחברת מצוין מיכל מוכתר כעתונאית (פרודיה של פו על העיתונאית האיטלקית אוריאנה פאלאצ`י הגדולה) שניתנת לה ה"זכות" לבחור בין סוף רע אחד לאחר.

ובתווך הסוליסט הגדול, יניב ביטון שאין אצלו רגע של מנוחה גם כשהוא יושב מאחור ומקשיב למתרחש. ביטון מפגין יכולות מרתקות של קומיקאי קלאסי – אין אפס בשום תנועה של הגוף, אין החמצה של שום מחוות יד או העוויית פנים, והכל במידה כל כך מדויקת מעוררת השתאות. הוא משחק אותה צ`פלין ובאסטר קיטון, וקושניר, ומושונוב ובר-אבא ובה בעת הוא ביטון, וירטואוז חדש על במתנו.

אני רק מקווה כי ההצגה האקטואלית הזאת של מחזה נפלא ונוקב (ולא רק בעניין המשטרה), שהפך מהר מאוד לקלאסי תמשיך לרוץ ולרענן את התיאטרון שלנו.

מועדי הצגות

צבי גורן