כל המקומות תפוסים
 
באמצע הדרך, בתום יומיים לפסטיבל, בא היורה, וגרם לביטולם של מופעי חוצות בטיילת  ובאתרים אחרים. כן בוטלו הצגה אחת מהעשר המשתתפות בתחרות ומספר הצגות המועלות במסגרת המחווה הישראלית-בינלאומית ל-30 שנות הפסטיבל, והצגות אורחות.
 
זה קרה בערב, והעיב כמעה על התחושה שהעניינים מתנהלים כסדרם. ומה ששימח במיוחד היא העובדה שכל המקומות היו תפוסים, ואף מעבר לכך, לפחות בהצגות שהייתי בהן – למרות נטייה לאחר את תחילתן (מה שמשייך אותן באופן טבעי למסורת המקודשת של התיאטרון הישראלי).
 
לא קל להכיל את כל ההיצע המגוון, לפחות על גבי התכנייה הצבעונית. ודאי לא ביום אחד, ואפילו לא בשניים. כך שקשה לאמוד את האיכות ואת ההצלחה במושגים כוללים, מה גם שהשנה, נוצר נתק מסוים בין המתרחש בתוך מתחם המצודה והאולמות לבין אירועי הרחוב, וזאת עקב החלטת העירייה לבנות ברחבה הגדולה הצמודה לכניסה לבוסתן.
 
ולאחר ההקדמה הזאת נשאלת השאלה אם היה כדאי לטרוח ולבוא, מעבר לעצם השמחה שהעניינים התגלגלו באורח חיובי מאוד מאז השנה שעברה שסערה עד מאוד. מבחינה עקרונית ומעשית ההרגשה היא שעכו שמחה לארח את באי הפסטיבל. והפסטיבל גומל לעכו ולתושביה, ערבים ויהודים, במופעי הרחוב המגוונים אך גם בכמה מהצגות התחרות.
 
מופע פוסט טראומטי וסנטוריום
 
כזאת למשל היא "סמטאות לוחשות" מאת פבלו אריאל ובבימויו. למען האמת ההפקה הזאת איננה הצגה גם אם ברגעים מסוימים משולבים בה תמונות של תיאטרון בובות. זהו בעיקר אירוע תיעודי רדיופוני בנוסח קול ישראל של שנות הששים היוצר מסע של קולות המועברים לאוזני המשתתפים הצועדים בסמטאות העיר העתיקה.
 
הדוברים האנונימיים הרבים מספרים על עכו של ימים רחוקים מראשית קיומה של המדינה, אך אין קשר ישיר בין הדברים והדוברים לבין המסלול. גם מה שתמונות הבובות מנסות לספר לא בהכרח קשור לנאמר, ואף לא תחנות הביניים בבית הקפה של עבדו ובחצר של עלי הדייג, וגם לא בתחנה הסופית. הכוונה של אריאל טובה, בלי ספק, ויכולה בעתיד לשמש כאטרקציה לתיירים, אך לא ברור על פי איזה אמות מידה אמנותיות האירוע הזה נחשב להצגת תיאטרון, גם אם המושג "אחר" יאה לו.

                                            סמטאות לוחשות, צילום: יח"צ
 
מחווה אחרת לעכו, וליתר דיוק לעכו שאחרי הסערה מהשנה שעברה, מעלים בתחרות אביגיל רובין ויואב ברתל. אשתקד הם העלו את הצגת-המחול שלהם "חומוס, צ`יפס, סלט" שאמנם לא נכללה במסגרת התחרות, אך הפכה לסיפור הצלחה גדול. השנה הם מעלים מופע פוסט-טראומטי בשם "חוויה מתקנת" שבו פרנסי העיר מזמנים קאוצ`ר כמעט מכני (יואב יפת המצוין, גם בהופעתו המשודרת וגם כאשר הוא פולש לבמה) שיטפל בקבוצה של תושבי העיר, ערבים ויהודים, שהשתתפו במהומות שהביאו לביטול הפסטיבל (או לדחייתו, בהתאם). הקבוצה נעצרה במעצר-מנע כדי שלא ישובו להסתער אלה על אלה, והאימון הפסיכו-סוציאלי שהקאוצ`ר מעביר אותם בו נועד לשנות את אורחותיהם.
 
אף כי ההצגה מוגדרת כתיאטרון מחול, הצד התנועתי בו מצומצם למדי, והעלילה עצמה נראית לא ממוקדת. קבוצת השחקנים המגלמים את תושבי העיר, כולל שב"ח פלסטיני, ועובדת העירייה (ענת חדיד המקסימה) האחראית לאירוע, המשודר חי, משתדלים מאוד לתת משמעות עניינית למתרחש.

                               חוויה מתקנת, צילום: יח"צ
 
עופר עמרם מעלה במסגרת התחרות תיאטרון תנועה שכתב וביים בשם "סנטוריום". זו יצירת תיאטרון פיזי, ללא מילים כמעט, המעלה תמונות של בית מרפא דמיוני, על שני רופאיו, שתי האחיות שלו, ושתי חולות שבאות בתקווה להרחיק מעט את מכאוב מחלותיהן. ההצגה מתנהלת בין מסכים לבנים, שעמרם עיצב (וגם את התלבושות), ויש בה מצע רעיוני אסתטי, שלרגעים מושך את העין. אבל התחושה שלי לפחות הייתה שהסיפור שעמרם מנסה לספר נותר בגדר רעיון לא ממומש, גם אם השחקנים מתאמצים לתת משמעות למעשיהם.עם זאת לא אופתע אם יתברר כי ההצגה תזכה בפרס וייתכן כי בצפייה נוספת גם אני אגלה את סודה. 
 
דיאלוגים מבעד לדלת
 
לעומת זאת, ישבתי בהנאה מסוימת בהצגה "הבית של מתוקו" מאת משה מלכא ובבימויו עם קבוצת התיאטרון האתיופי ישראלי "הולגאב". מלכא עיצב כסיפור אגדה עממית את סיפורו של האזרח הקטן מתוקו מלסו, שיום אחד ערב חתונתו הוא נעלמו ביתו וכלתו היפה, והוא כותב לממשלה, יוצא לחפש אחריהם בין תחנות אופייניות. ההצגה משעשעת למדי בזכות ההומור הטוב שמתבונן במתרחש בעין סאטירית פייסנית, ובסיוע מרכיבים כמו שירים ומוזיקה, ליצנות ותיאטרון פיזי, ובעיקר בזכות הבימוי האוהב והמשחק החי מאוד של הקבוצה.

                                  הבית של מתוקו, צילום: יח"צ

ההצגה האחרונה ברשימה הזאת היא גם ההצגה הטובה והמעניינת ביותר שראיתי במהלך היומיים הראשונים, וכוונתי ל"ג`ננה" מאת יפתח קליין ובבימויו. המחזה של קליין מקורי מאוד בגישתו ובמבנה המיוחד שלו שמעביר את הצופה דרך אירועים נפרדים המתרחשים נקודות שונות בארץ ובחו"ל, שבהן אנו פוגשים שני חיילים במחסום, פלסטינים שיוצאים לביקור קרובים, בחורה פרובוקטיבית שמחפשת דמות אב, פסיכולוג, ועוד צעירים שמתמודדים עם עולמם, מחפשים משמעות והבנה.
 
לא הכל ממוקד וברור, אך קליין, בעבודת הבכורה שלו כמחזאי וכבמאי, העמיד הצגה מרתקת בהשתתפות שני שחקנים, שאדי סרור ועינת וייצמן הנהדרת שיוצרת שלל דמויות מעוצבות בדיוק מרתק (ולטעמי היא המועמדת הוודאית לפרס המשחק). מרווח המשחק של השניים כולל דיאלוגים מרתקים מבעד לדלת, המפרידה ביניהם, דיאלוגים ישירים, ודיאלוגים עקיפים המופנים לעבר הקהל.

                                  ג`ננה, צילום: יח"צ

ברשימה הבאה אסקור את יתר הצגות התחרות ושתיים ממופעי המחווה לפסטיבל שמעוררים עניין מיוחד.