הפולחן השנתי נמשך
אינני זוכר מה הייתה הכוונה הראשונית של ממציאי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. אבל אם לשפוט על פי מה שקורה מחזאות ומחזאים הם זן נדיר שמקומם נפקד מהצגות התחרות ומהצגות אורחות גם יחד בפסטיבל המציין את שלושים שנותיו, ואשר הגשם שלשום והחום המתיש אתמול לא יכלו לו ולפולחן השנתי שלו, וליד הקופה השתרך תור ארוך ללא הפסקה עד שעות הערב המאוחרת.
ללמדנו אולי שבעיני רבים מבאי הבוסתן ואולמות עכו המארחים את ההצגות השונות, התיאטרון הצפוי כאן חייב שיהיה אחר מכל בחינה שהיא, אפילו אם לא תמיד זה לטובת העניין. בכל מקרה חדוות היצירה והיוצרים, אף אם לא כולם, היא אבן שואבת לרבים והאולמות העמוסים אף מעבר לתכולתם הרשמית עדים לכך.
ההצגה שרבים יוצאים נסערים ממנה היא "מילות מפתח", עיבוד מסכתי-טקסי המתבסס על כתבותיו של העיתונאי גדעון לוי בעיתון “הארץ”, שבהן תיאר אירועים ודמויות של פלסטינים וחיילי צה"ל שנתקלו אלו באלו במחסומי צה"ל. העיבוד מביא כמה סיפורים, כולל תגובות הטוקבקיסטים ועדויות של הנשים שעמדו של על משמר חירויות האדם. מבחינת יוצרי האירוע, אלדד בלאור שכתב ומרטין מוגלינר שביים, מדובר ב"פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש".
מנקודת המבט שלי כצופה הסיפורים של לוי מצליחים לגעת ולטלטל בעיקר בסיועם של השחקנים לוטוף מייסר ואיברהים סקאלה שמאיישים את מרכז חלל הבמה בדמויות שהם מגלמים. מה שמתרחש מסביב, זאת הם מצליחים לעשות חרף עיבוד בימתי מלאכותי, מעיק, המריץ הנה והנה, סביב, בתוך ובין שורות הקהל שלוש שחקניות שפולטות משפטים וחלקי משפטים, של הטוקבקיסטים המתעניינים יותר בשמאלנות של גדעון לוי מבתיאוריו, יושבות, קמות, רצות או עוצרות. ברקע דווקא המוזיקה והצ`לו של יובל מסנר פוצעים באמת. וכל זה כניסיון לייצג מעבר למשתמע בטקסטים של לוי את המציאות ואותנו, צופים כקוראים, ככוח הכובש, כשותפים בפועל לעוולות המתרחשות במחסומים. 
מילות מפתח, צילום: יח"צ
עיבוד בימתי אחר הנוגע למציאות החיים של הפלסטינים היא זו שהביא לפסטיבל תיאטרון אל חכוואתי מירושלים. הפעם מדובר בעיבוד מתפרע למדי של המחזה הנודע "אבא אובו" מאת אלפרד ז`ארי, סאטירה מטורפת המספרת על השתלטות דיקטטורית. "אבו אובו בשוק הקצבים", בעיבודו של פראנסואה אבו סאלם, מעביר את הטקסט הקלאסי במנסרת המציאות של השלטון בתוככי החברה והפוליטיקה הפלסטיניים. זירת האירועים הפעם היא חנות של הקצב אבו אובו בלב שוק הקצבים בירושלים. אבו-אובו ואום-אובו זוממים להשתלט על החמולה הגדולה באמצעים הראויים לקצבים, ובעזרת בנם המפתח בעצמו שאיפות שלטוניות.
ההצגה בבימוים האנרכיסטי של פאולה פונפקט, אוליביה מאגנאן, גיא אלחנן ואמיר כחליל סובלת מאריכות יתר. השימוש הנרחב בבשר נא, בחלקי פנים ובראשי כבשים, מקשה על הצפייה, אך בסופו של דבר היא מצליחה להעביר את התיאור ואת המסר החברתיים-פוליטיים-כלכליים של משחקי הכוח. לזכותה של ההצגה עומדים שני שחקנים מצוינים - פרנסואה אבו סאלם עצמו כאבו אובו, ובעיקר אדהם נומאן בן ה-23 מרמאללה המתגלה כשחקן בעל יכולות ווירטואוזיות של קולו, גופו והבעותיו. הוא מחליף צבעים כזיקית, משיל עורות כנחש, מצחיק כליצן ונוגע ללב ברגעים דרמטיים נפלאים.
"אבו אובו בשוק הקצבים", צילום: יח"צ
ויסעו, ויחנו וישתוממו
אנרכיה היא גם שם המשחק ב"אולמי סאן-סט" שיצרה וביימה שירי ג`ורנו עם אנסמבל תיאטרון הידית. המופע הזה מתאר חתונה ביזארית מאוד, עם כלה שנראית מתה, עד שלפתע היא מתעוררת לכמה דקות של זמרה נוגעת ללב, ועם מארחים-אורחים מוטרפים, מטורפים וטורפים. הם יושבים בתוך שולחנות עגולים, או לצדם, ועמם הם נעים לרגלי הקהל המצטופף באמפי שבו ממוקם אולם החתונות המפואר-מכוער. הכוונה המוצהרת של היוצרת היא לתאר את המועקה וההזעה הישראלית שבטית, אבל זה נותר בגדר שובבות כפויה מאוד, והסיפור או העלילה, עד כמה שניתן להבחין בהם מתאיידים ברוח השטות והאנרכיה המלאכותית של ההצגה.
אולמי סאן-סט, צילום: יח"צ
לצערי לא הסתייע בידי לראות את הצגת "טאטע" של אנסמבל תיאטרון נקודה טובה, העוסקת בתוהו ובוהו של נפש המאמין, אך את הבלגן הפסיכי ייצגה נאמנה ההצגה התשיעית שראיתי "צ`יקן פרויד" מאת נטלי תורג`מן,שגם ביימה ומשחקת בה יחד עם בר פסח. ההפקה היא של מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי. ההצגה הזאת מוגדרת כ"ערב שירה תיאטרלי", ומבלי לשפוט את איכות שירתה של תורג`מן, מדובר במופע מביך למדי, שרק ברגעים ספורים מצליח איכשהו להתקרב אל המושג של תיאטרון אלטרנטיבי. הרגעים האלה הם בעיקרם אלה שבהם הקהל מועבר מאולם אחד למשנה ובחזרה. ויסעו, ויחנו וישתוממו.
אם לסכם את הצגות התחרות בפסטיבל עכו ה-30, הייתי אומר שאכן היה בה הרבה מן האחר ופחות מהתיאטרון, אך לא צריך להתייאש וכדאי מאוד לקוות לפסטיבל הבא, בשנה הבאה.