פסטיבלים - קפיצה – אהבה מעל לכל חשד

מחזה ביכורים מסוגנן של אלה מושקוביץ וייס מביא סיפור בלשי שמסתבך בחדר החקירות

שני פסי עלילה מקבילים

אלה מושקוביץ וייס תהיה אולי באחד הימים שם מוכר בספרות ובדרמה אצלנו, ואם לשפוט על פי מחזה הביכורים שלה היא לפחות יודעת לספר סיפור באופן מורכב קצת יותר מהמקובל, ועוד יותר מכך, בלי להישמע לכללי הזמן והמקום ביחס לשפה העברית, שאצלה היא תקנית עד כאב. אינני בטוח שזה טוב, כי בתיאטרון יושבים אנשים שצריכים להבין ולהיות מחוברים באמצעות השפה למתרחש על הבמה. אבל זה לפחות נעים לאוזן של מי שהעברית שלו איננה כאילו או חבל”ז ואפילו לא מצב.

גם אופן סיפור העלילה איננו בהכרח טוב. אפשר לתאר את אופן הסיפור כנסיעה על שני פסים מקבילים. פס העלילה האחד הוא סדרת דיאלוגים בין חשוד ברצח, פסיכיאטר נודע, שניצל בשעתו מפיגוע ונותר מצולק בפניו ובפלג גופו השמאלי, לבין ראש אגף החקירות במשטרה, ערבייה, המועמדת המועדפת על המפכ"ל לרשת אותו לכשיפרוש. הדיאלוגים בין השניים, וכמובן המרכיב הפיזי של החשוד, מזכירים במשהו את "שתיקת הכבשים" ונספחיו.

פס העלילה השני הוא דיאלוג, לעתים מחורז, לפעמים גם מושר, ותמיד בעברית צחה להפליא בין שני שוטרים, שמשמשים את העלילה כמו שהמקהלה עשתה זאת בדרמה היוונית הקלאסית. הם מטרימים, הם מסבירים, הם מעירים, פה ושם אפילו קצת מרגיזים ומבחינה דרמטית הם מתקתקים את הזמן המתקדם בין פגישת חקירה אחת למשנה.

סיפור העלילה פשוט למדי. הפרופסור נחשד כי דחף מהמרפסת את אהובתו, זו שחברה אליו אחרי אותו פיגוע. הוא מכחיש. בחוץ תובע הציבור תוצאות מהירות. גם החוקרת מעוניינת לסגור עניין מהר. זה יהיה טוב לקריירה שלה. אבל הפסיכיאטר ניחן בכריזמה וביכולת מניפולטיבית שעמן הוא מנסה לכופף את החוקרת לרצונו. כדי שיצליח הוא חייב לחדור פנימה לעולמה, וכשהוא רומז לה שעליה לעשות את הקפיצה שתפענח את הרצח, הוא למעשה מזהיר אותה מפני הקפיצה שהוא עצמו יעשה כדי להשיג את שחרורו. למעשה אפשר לתאר את המתרחש ביניהם מהתחלה כחיפוש אחר המקפצה היחידה שתיתכן בסיפור הזה, ומי יהיה זה שישתלט עליה.

את המחזה ביים שמעון לוי בהתאמה מלאה למבנה שלו, בהפרדה ברורה בין סגנון מעובד של צמד המקהלה כפי שהוא מוגש במשחקם הדקלמטורי במכוון של נילי סחר ורון בן אמוץ, לבין הסגנון הטבעי יותר של הדיאלוג בין הפרופסור לחוקרת, במשחקם המרוכז המצוין של גד קינר וראודה. קינר מנצל מצוין את ישיבתו כדי להניע את עצמו ככוח מאיים יותר משהוא מאוים, וראודה נינוחה, ישירה, עומדת על רגליה ומאתגרת את החשוד שלה, שלא לומר מפתה אותו, בנשיותה.

טלי יצחקי עיצבה במה פשוטה שיש בה שולחן ושני כסאות וברקע תריס דקורטיבי כפול היוצר מתווה של חלון שמאחריו אולי עוקבים זוג השוטרים אחר המתרחש בחדר.