תיאטרון חיפה עושה זאת שוב בהצגה קאמרית מעולה שבמרכזה מנשה נוי במשחק כובש
יהודי-אמריקאי
דייוויד מאמט כתב מחזה שהתוכן והמבנה שלו נובעים משני מקורות או שורשים שצמח מהם. היותו יהודי, בן למהגרים מרוסיה, והיותו אמריקאי שנולד בשיקגו. יתר על כן בבגרותו כיום הוא גר בעיר אמריקאית גזעית, ניוטון שמסצ`וסטס, שמתגאה בקהילה יהודית גדולה. ולמרות שהוא כל כך אמריקאי בכתיבתו, בנושאים, בשפה ובחיתוך הדיבור של הדמויות שהוא מעלה במחזותיו ובתסריטיו, הוא גם יהודי בחשיבה התלמודית שהוא מעניק להם, ובאמצעותם למחזות.
אלה מחזות של הרבה שאלות. הרבה דיונים. הרבה חיבוטים וחיטוטים. ללא מענה, ללא תשובה חדה או ברורה. הצופה יוצא עם אלה, אולי גם עם התהייה מה מאמט רוצה להגיד. אבל זה בדיוק מה שהוא מנסה לומר. שתמיד יש מטרה, גם אם לא משיגים אותה, אבל תמיד זו הדרך, זו השיחה, זה המפגש בין בני אדם שיוצרים את החוויה. כך בחיים. כך בתמצית החיים שעל הבמה.
כזה הוא גם המחזה שלו "המקום שממנו באתי" (The Old Neighborhood) מ-1997 שעולה עתה באולם האינטימי והמנצח של תיאטרון חיפה. מחזה קצר, כשעה אורכו, שבו הוא מחזיר את בובי גולד לשכונה היהודית הישנה שגדל בה, אחרי שנפרד מאשתו וילדיו. המחזה כתוב כשלושה מפגשים נפרדים, ולמעשה כמעט כשלושה מונולוגים של שלוש דמויות מהעבר שלו בשכונה – חבר ילדות, אחותו ונערה שאהב בנעוריו. המפגשים עמם מעמתים אותו עם עצמו והעבר מתדפק על דלת התבוננותו פנימה אל חייו.
זה כתוב נפלא, בשפת-מאמט לתפארת, עם ההומור הדוקר של החבר שמעלה פנטזיה של אורח החיים הנפלא שהיה יכול להיות להם באירופה, וליתר דיוק בשטייטעל, עם הזעקה הגוברת שמעוררת אחותו על ילדות אומללה וכואבת של שניהם, ועם האכזבה וההתמרמרות של אישה יפה שהאידיליה שלה התנפצה בגירושים.
בית ספר למשחק
לילי בן נחשון, אמנית התפאורה המינימליסטית, יצרה להצגה הזאת במה שיש בה מעט שמחזיק את המרובה, עם קיר רקע אמריקני אורבני שכונתי, מטושטש בהתחלה, נפער בהמשך וחלומי בסיום. סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות נוחות בפשטות ואחת מרהיבה ביופיה, אורי מורג שיחק בתאורה את הגוונים הסגורים, הפתוחים והחלומיים של הטקסט ורן בגנו עשה מוזיקה ששמה בראש כל תמונה את ובסיום את המפתח שלה.
ועם שותפים כאלה אין זה מפתיע שצמד המתרגמים-במאים, משה נאור ואסף צפור, הצליחו להציב על הבמה הצגה אינטימית מעולה, משובבת נפש בהומור, מבעיתה בציניות ובכאב, וחלומית-רומנטית בסיום. הם ידעו לעצב את המצבים הבימתיים הטבעיים והנכונים ביותר והם עשו את זה בעזרתם של חמישה שחקנים מצוינים אחד אחד.
דביר בנדק מרתק כחבר שיהדותו שבה וכובשת את עולמו, שעולם הפנטזיות והאסוציאציות שלו נע במהירות האור, והוא נפלא כשהוא מנסה להדביק את האור הזה בדיבורו החתוך מאוד, שחושף משהו פגיע.
אורלי זילברשץ קורעת לב בתפקיד האחות, שבובי התרחק ממנה, והופעתו המפתיעה פוערת לרווחה את הפצע העמוק שהותירה בה ילדות אומללה. זילברשץ מוציאה מהמונולוג הגדול שלה זעקה כבושה ומדמיעה. לצדה, כבעלה, רוברטו פולק, שמיטיב לעצב את הגבר השתקן, הנאמן שנושא את עול הכאב שלה.
ירדן בר כוכבא, יפה כל כל כשהיא מגיחה מהפתח שנפער בקיר האחורי בשערה הגולש ובשמלה האדומה, ומרתקת במונולוג המפריך את החסד שמאפיל על נוסטלגיה וזכרונות עבר.
ובמרכז, במסע של משחק בעל דקויות ורגישויות ניצב מנשה נוי, שמהצגה להצגה הוא שב ונגלה כאחד השחקנים המצוינים שיש אצלנו, ואשר תפקידים רבים היו נשכרים ממשחקו אם היה מוזמן לגלם אותם. נוי בעיקר שותק, עונה כשצריך, מזעזע בפעם האחת כאשר מתפרצת מתוכו הזעקה הגדולה שלו, ובעיקר מתבונן ומקשיב. העמידה הזאת מהצד, לכאורה, היא בית ספר למשחק. לא רק משום שנוי חי מאוד את התפקיד ואת הנאמר לו, אלא גם משום שהוא שופך אור, כפנס תאורה ממוקד, על משחקם הנפלא של בנדק, זילברשץ, פולק ובר כוכבא.
המעניין במשחקם של כל החמישה שהאמריקאי-יהודי הוא גם ישראלי, וזאת בזכות התרגום של צפור ונאור, שידעו לשמר את את תחושת המקום והזמן שם, באמריקה, בשפה ובמושגים של כאן ועכשיו, ומבלי לכפות זאת על המחזה הם יצרו משהו ישראלי כל כך.
"המקום ממני באתי" אמש היה בתיאטרון חיפה, ואני ממליץ להגיע אל ההצגה הזאת (או לכל מקום שהיא בו).
14/10/2009
:תאריך יצירה
|