פסטיבלים - 4 גברים, אליס, באך והצבי

יצירתם החדשה של יוסי ברג ועודד גרף היא קפיצת מדרגה מרגשת בעבודתם

גבר הולך ונעלם

על פניו, המחול הזה מכיל את הסממנים והמאפיינים של יצירותיהם המשותפות, וגם הנפרדות של יוסי ברג ועודד גרף, ובעיקר הוא נחשב כממשיך את יצירותיהם הקודמות: HEROES, הפופולרי מאוד בבירות מחול בעולם, ו- BLOODY DISCO. אבל למעשה, זאת כמעט טעות אופטית לחשוב כך, ולמעשה מדובר בקפיצת מדרגה או קפיצת דרך המאתגרת את הצופה לא פחות משהיא מענגת אותו, מפתיחה ועד סיום.

“4 גברים, אליס, באך והצבי" הועלתה לא מכבר בגרסתה המקורית עבור בית האופרה של דרזדן ותיאטרון Hellenrau, ועתה היא מועלית כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המעבדה בירושלים, עבור פרויקט "כרומוזום Y”. לצדם של ברג וגרף התייצבו הלל קוגן ועירד מצליח, שני רקדנים-יוצרים בעלי נוכחות מובהקת. היצירה בוחנת באמצעות ארבעתם את מושג הגבריות בת זמננו, ואת סודותיה הגלויים והנעלמים, את יצריותם הפולחנית, את החברות ואת התחרותיות, את המשיכה ואת הדחייה, את הכוח ואת החולשה.

הכוריאוגרפיה יוצרת דימויים קבוצתיים מסגרתיים, שבתוכם מובלטים יסודות אישיים יותר של הארבעה, החל בסולו מרתק של עודד גרף בהתחלה ועד לסולו המרגש של עירד מצליח כצייד האחרון החותם את היצירה.

בין לבין יש דואט גברי עוצר נשימה, כזה שלא ראינו, של יוסי ברג והלל קוגן וגם שלישייה עוצרת נשימה, כשקוגן הוא המספר האולטימטיבי של אגדה על ארבעה גברים הרמוניים, בגופם וברוחם, שיום אחד עוצרת לידם אליס, המציבה בפניהם, בעצם קיומה, אולטימטום – משוכלל יותר מזה שפעם בעבר הרחוק-רחוק, הציבה חוה לאדם.

ברג וגרף עיצבו גם את התלבושות – חליפות שחורות וחולצות פרחוניות "אמריקאיות" – ואת הבמה שרצפתה וקיר הרקע שלה לבנים, ובפינתה הימית מאחורית רובץ לו צבי ענק (למעשה אייל), אולי פוחלץ, אולי יצור קמאי קדמון הצופה במתרחש וממתין לתורו, שאמנם גם יבוא.

מי שמוסיפות את הנדבך העמוק במיוחד ליצירה הן ארבע המסכות הצבעוניות המיוחדות שהרקדנים עוטים על ראשיהם, פושטים אותן ושבים ועוטים אותן חליפות, והמוזיקה, שאחרי צלילי הפתיחה הלטיניים נמהלת אל תוך השאקון ויצירות הסולו לכינור של באך. את התאורה עיצב אורי רובינשטיין בהתייחסות מדויקת מאוד לקווי המתאר של היצירה.

התוצאה של כל המרכיבים האלה היא ש“4 גברים, אליס, באך והצבי" היא יצירה בארוקית מקורית ומובהקת, המשתמשת בשכבות ובצירופים, בגוונים המתפרצים בתוך המבנה הסגור של סיפור-אגדה, לכאורה משעשעת מאוד, ממש כמו רגעים רבים בכוריאוגרפיה. באמצעותם הם מצליחים לחוות תחושות, ואולי גם להעיר משהו משמעותי על היוצרים עצמם, כמראה רבת פנים, שמשתקפות בה זוויות מגוונות של מה שאולי ייקרא יום אחד תחת הכותרת “גבר הולך ונעלם”.