לא קל להיות יבשה

בתיאטרון גשר גילו שני דברים חשובים: 1. הקהל אוהב לצחוק על עצמו 2. המתרגם-דרמטורג-מעבד הצעיר רועי חן עושה עבודה מצוינת. החיבור בין שני אלה במחזה "רומן בעבודה" איננו הראשון שמצליח להוכיח את העניין, אך הפעם הוא בעל הישג חדש ושונה במהותו. הפעם רועי חן העתיק למציאות ישראלית סיפורים רוסיים מאת א. רזנוב וא.ברגינסקי, והצליח לעקוץ בחיוך אוהב את העלייה הרוסית שאימצה אותו אל חיקה.
 
המחזה מתרחש במכון לסטטיסטיקה ועל כן הוא רווי נתונים סטטיסטיים שנשלפים מעת לעת כפנסים קטנים, לא ממש חשובים לעלילה הקטנה המספרת על שלושה רומנים בין שמנהלים עובדי-המכון בניגוד להוראות, למעט אלה של צמד הבמאים יבגני אריה ולנה קריינדלין. פה ושם הם גם שרים טקסטים מקסימים ולא כל כך מוכרים של נתן אלתרמן, לצלילי מוזיקה "סשה ארגובית" של אבי בנימין, המלווה את כל מהלך ההצגה.
 
את המכון עיצב על הבמה המסתובבת מיכאל קרמנקו שיצר מבוך משעשע למדי שצוות השחקנים צריך לנוע בתוכו ומסביבו במהירות ובזהירות שלא להיתקל בקירותיו השקופים. אבי יונה בואנו (במבי) עיצב כהרגלו תאורה יפה שמדגישה את השקיפות הזאת. אולגה דומוב עיצבה תלבושות מצוינות, ובעיקר לנשות המחזה.
 
במרכז העלילה –דמותו של אנטולי, אב לתאומים שאשתו עזבה אותו, והוא מאמין שהוא ראוי לקבל תפקיד בכיר ושכר בכיר בצדו. כשמגיע מיפן חברו משכבר, הצבר האופנתי עופר, הוא יוזם מבצע חיזור-לשם-קידום אחרי מנהלת המכון, אילנה ארבל,  צנון קפוא, יבשה וקשוחה שהעובדים מכנים "קרפדה".
 
לצד הסיפור הזה מתרחשים רומן של אהבה ופרידה בין מיקה המזכירה ויוני, עובד התחזוקה, והתאהבות חד צדדית בעופר, מצדה של עדנה הנשואה והתקועה בבאר שבע, לזכר הימים הרחוקים שבהם גם היא הייתה חברה שלו ושל אנטולי. בתוכם הולכת סובבת גליה, נציגת הירוקים ונאמני החיות למיניהם, ומעליהם מרחף המספר-המציצן שאינו אלא עובד המכון שהתקף לב פתאומי העביר אותו לעולם שכולו טוב.
 
מעלתו הברורה ביותר של המחזה היא בלשון שלו, שהיא עברית משעשעת ומשועשעת, ובקלילות שבה רועי חן לוקח את העניינים, בעיקר במערכה הראשונה. מה שפחות מצליח הוא הסיום הצפוי למדי, והעדר פיתוח דרמטי או קומי מהותי לדמותה של המנהלת, שאותה מגלמת במסירות מדויקת מאוד אורנה בנאי. זה לא קל להיות יבשה ובנאי מיטיבה לעצב את הבדידות המסתתרת בה, ומנצלת היטב את הרגעים הקומיים המובהקים.
 
לצדה מבריק במיוחד מיקי לאון כעופר השב מטוקיו עם חיקוי ישראלי טיפוסי לאורח החיים שם. לאון יוצר דמות קומית נהדרת וחבל שבמערכה השנייה המחזה מצמצם את נוכחותו. עדנה בליליוס בתפקיד החברה המחזרת אחרי עופר מעצבת דמות נהדרת של אישה עייפה שמתעוררת לחיים רומנטיים דמיוניים, ונועה קולר גונבת את ההצגה לכולם בתמונה שבה היא מלמדת את המנהלת איך להיות אישה, אופנתית, חושקת, נחשקת וחתולית.
 
אבל כל הגניבות שלה ושל בנאי ובליליוס הן הרקע המוצלח ביותר שיצרו צמד הבמאים למשחקו הנפלא של גלעד קלטר בתפקיד אנטולי. הוא יוצר דמות רוסית עסיסית, בתרכובת צ`כובית-גוגולית, במבטא רוסי מחויך למדי, בגמישות גוף ובלהט קומי צ`פליני, וזה הישג חשוב לקלטר אחרי הישגו הקודם בהצגת "הלילה ה-12”. 
  
מיכל ויינברג מבריקה בתפקיד גליה ה"ירוקה", וטובים מאוד היו דניאל צ`רניש כחברה של גליה, ויקטור סוקולוב כעובד שמכריזים על מותו בטעות, ורוני בליץ כרוחו של העובד שמת לפתע ומנצח מלמעלה על נפתולי האהבה, הבדידות והקומדיה.
 
מסקנה: סטטיסטיקה היא לפעמים עניין טוב לאהבה ולתיאטרון.