חזון שלום תמים מורעל

בראשית דרכו הפומבית כבמאי יצר מאור זגורי את “אבסינת”, בשותפות עם מירי לזר שעיצבה את התנועה. יחד הם המשיכו לצעוד בנתיב שבוחן מהלכים נפשיים של נעורים וילדות בהצגת "בתולים", שזגורי כתב והועלתה בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. ההצלחה דחפה אותם אל ההצגה החדשה העולה שם, "הרדופים", שהיא ההתבוננות השלישית במראות האישיות, שלהם ושל תלמידי כיתת המשחק שעבדו עמם.
 
הבחירה הפיוטית לשם ההצגה ב"הרדופים" הנסמכת אל שירו של נתן יונתן ובמידה מסוימת אל הלהיט של שלמה ארצי, כשם ההצגה, רומזת אל משהו לא נודע, איום גלוי או סוד כואב. אבל עוד יותר מכך נסמכת הבחירה זאת אל האזכור המפתיע המופיע בתכנייה כי עליו של שיח ההרדוף ופרחיו רעילים "ובנשירתם הם מרעילים את האדמה ומונעים מזנים אחרים לפרוח במקום". מיד אחר כך מוסיף זגורי שתי מילים: “גם האדם". ואולי ברקע ניצב גם הספר "הרדופים - סיפורים מורעלים על אהבה” של לאה עיני.
 
וכך, השם הזה הופך לזמזום צרעה המלווה את ההצגה המרתקת שזגורי כתב וביים, הצגה כואבת ומכאיבה על קבוצת ילדים שלעת מלחמה מוצאת מקלט בחורבות תיאטרון נטוש ומנסה להוכיח לעצמה, בעיקר, שיש גם דרך אחרת לחיות. אבל הרעל שנספג בעורקים מאיים על חזון השלום התמים שלהם. הם מוותרים על שמותיהם ומכנים את עצמם במספרים, מאחד עד תשע, הם ממציאים משחקים, הם ממציאים חוקים, הם ממציאים דמוקרטיה ומנהיגות, והם נרדפים. כל אחד והסוד שלו. וסודות לא מגלים. והם, בסופו של דבר, אינם טובים יותר מהמבוגרים המרעילים.
 
זגורי זרק את הרעיון למחזה אל קבוצת השחקנים הצעירים שנבחרה להשתתף בהצגתו, והם הביאו כל אחד ואחת את הדמות שבסופו של תהליך נקלטה והרכיבה עם הדמויות האחרות את העלילה שזגורי עיבד וערך. התוצאה מרשימה בעוצמה הרגשית שלה, מתכתבת בדרך מסוימת עם "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, וגם עם "גן ריקי" ו"מישהו לרוץ אתו" של דוד גרוסמן. אך עם זאת היא זקוקה לגיבוש דרמטורגי, לקיצור החלק הראשון, ולפיתוח של כמה עניינים שנותרו כמוסים.
 
מה שחשוף בהצגה הזאת הוא הכישרון השופע של זגורי כבמאי שיודע להשתמש בכלים העומדים לרשותו ולהפיק עמם הצגה משוכללת בפרטיה הרבים, גדולים כקטנים. ואלה רבים מאוד בהצגה הזאת, נשפכים כאשדות רועמים (לעתים בווליום חזק מדי), החל מתמונת הפתיחה האלימה וכלה ברגעים אינטימיים שבהם אצבע של בן נוגעת באצבעה של בת, במבויש, בנסתר.
 
יחד עם מירי לזר הוא ידע לתת להצגה מרקם תנועה מדויק ועשיר, של כל אחד מהשחקנים ושל הקבוצה כולה, וגם השכיל להשתמש נכון באפשרויות שנתנו לו עיצוב התפאורה של שני טור, בימתו ההרוסה-מפוחמת של התיאטרון ההרוס, התלבושות הציוריות שעיצבו טור ואורטל שוטלנד, התאורה הלירית-דרמטית שעיצב מאיר אלון, והמוזיקה המקורית היפה והעריכה המוזיקלית המצוינת של יואב טלמור.
 
בולטת במיוחד בבימוי של זגורי שימת הלב לעיצוב המשחק של הקבוצה ושל יחידיה. מיטל פרץ יוצרת דמות חידה כמספר 9 הכופה עצמה, בהסכמת כולם, כמנהיגה. אדוה שרון-אילן מעצבת ברוך את תום הילדות המתפקח, ובקול רך וחרישי היא מעדכנת את השיר "לילה לילה" ל-"כמה כמה מרחפת הנשמה...”. נעמה בסון וג`ודית מרני חיות מאוד את הפחד ואת החושך, ועמית לוי מיטיבה לעצב את חדירתה המפתיעה-מאיימת לתוך עולמה הסגור של הקבוצה.
 
יהונתן מגון יעיל ומצחיק בתפקיד המוח הרושם המבריק, אהוד כהן-הרמתי נוגע ללב כנער שהתמימות עוד בוערת בו, אייל צ`יובן – יחד עם העכבר שלו – הוא בעל נוכחות חזקה, ויולי סקר כמספר 7, יוצר דמות מרתקת במיוחד שמתפתחת וגדלה וצוברת נפח שיש בו רוך עדין וכוחניות מאיימת. 
 
בסיכומו של דבר, “הרדופים" היא הצגה שיש בה יופי בימתי ובה בעת מרקם מטריד של התבוננות כואבת בילדות ובנעורים נבוכים לעת מלחמה.