העלאתו המחודשת של המחזה של א.ב. יהושע מעמעמת את מיקומו המיתולוגי בדרמה הישראלית
סמל לקיום הלאומי
ירושלמי הייתי בלילה ההוא, בין ה-22 ל-23 במאי 1967, הלילה החמישי אחרי שהחלה "תקופת ההמתנה" ההיא, הלילה שבסיומו התבשרנו כי נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הורה לסגור את מיצרי טיראן לספינות ישראליות. שנתיים אחר כך, ביוזמתו של יעקב אגמון, כתב א.ב. יהושע את המחזה "לילה במאי" שהועלה בתיאטרון בימות, ואחר כך כעבור תריסר שנים בתיאטרון חיפה, ושוב כעבור שבע שנים בחאן הירושלמי. 21 שנים נח המחזה בספריות והנה הוא שב והפעם בהבימה.
לא רבים הם המחזות הישראלים שזוכים למספר כזה של חידושים, וכדאי לבחון על מה ולמה נקבע המעמד המיוחד הזה של "לילה במאי". המענה על כך אינו פשוט כלל ועיקר, משום שמדובר במחזה המתייחס אל אירוע או מועד היסטורי משמעותי, ונכתב בתוך תקופת האופוריה הגדולה שאחרי מלחמת ששת הימים. אבל בה במידה, זה מחזה שעוסק בעולמם הפנימי של שבעה אנשים, ולאו דווקא בזיקה למשמעות ההיסטורית של אותו לילה. לפחות לא בגלוי, וספק אם במרומז.
למרות זאת, המחזה התקבל אז, ונחשב מאז, כתמונה מובהקת של החרדה, התהייה וההמתנה שאפפו אותנו. וככזה הוא מצטרף אל מחזות תש"ח "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון ו"הוא הלך בשדות" של משה שמיר. כלומר "לילה במאי" יושב בתודעה כדרמת מלחמה היסטורית, אם כי היא רק מבשרת עליה, בשלב מוקדם, שבועיים לפני פריצתה, ואין בה חזית אלא רק עורף.
העלילה מכנסת בתוך וילה בשכונת רחביה שבע נפשות שלפחות חמש מהן יכולות להיחשב כתועות, ואולי על סף הטירוף. ארבע מהדמויות הן בנות משפחה אחת – האם הזקנה רחל שריד, שהוזה הזיות, בנה אבינועם השרוי במאניה מוטרפת, בתה תרצה שמרחפת בין כולם, ובעלה השני, ד"ר אסף לוין, פסיכיאטר בבית החולים שכבר קיבל צו ריתוק.
אליהם מצטרף עמיקם גלעד, בעלה הראשון של תרצה, שמגיע לארץ אחרי שהות ארוכה בחו"ל עקב הידיעות הראשונות על האפשרות שתפרוץ מלחמה. יחד אתו מגיעה אל הווילה נועה, נערה ששרה יפה אבל חוץ מזה לאיש אין מושג מי היא ולמה הביא אותה. ובשלב מאוחר יותר מצטרפת אליהם נעמי, בעלת גלריה תל אביבית שאבינועם חי עמה.
כל השמות משמעותיים, כפי שמציין פרופ` שמעון לוי במאמרו בתכנייה. המשמעות רומזת ונרמזת גם יחד, כי יהושע נזהר ואינו בונה מגדלי-אידיאולגיה אלא מסתפק בממדי התנהגות. וזה עוד אחד מהסממנים המציינים כי יהושע לא כתב בסופו של דבר על אנשים רגילים בלילה ככל הלילות, אלא על מצב אנושי ייחודי בלילה שהוא סמל לקיום לאומי התלוי על בלימה.
לילה במאי, מקור: http://www.habima.co.il
קומדיה משפחתית מרגשת
למעשה כשמדברים על עלילה אפשר לומר כי היא מתקיימת בממד הזמן. כלומר, המחזה מתאר את סיפורו של לילה, שעות משבע בערב עד שש בבוקר ושבעה אנשים המשוטטים בו. במרחב הזה יש עלילות משנה שיוצרות את האשליה שמשהו באמת קורה לאנשים. אבל למעט ה"עלילה" הנוגעת לדמותו של אבינועם כל שאר העלילות הן סטטיות. אבינועם הוא המחוגים והמנוע של הלילה כולו, ומתברר שהוא גם זה שהניע עניינים שונים שאירעו לפני כן.
אבינועם - במאפייני הטירוף שלו, בתשוקתו העקרה, ביחסיו הארוטיים עם אחותו וביחסיו ההומו-אירוטיים עם עמיקם, ובנאמנותו הרוחנית לירושלים, שאותה ירש ככל הנרמז מאמו ההזויה - הוא הלאום המחכה לצו הגואל, ובה בעת רואה את עצמו נדון לכליה במלחמה שנפשו נדרכת לקראתה כקפיץ השעון. את אלה מעצים מאוד משחקו האנרגטי, עוצר הנשימה לרגעים, של יובל סגל באחד מהישגיו הבימתיים הגדולים. הוא מעצב להפליא את הישראלי הארכי-עקר, שריקנותו הרגשית מסתתרת מאחורי קסמו הרב, וברגעים הרבים שהוא על הבמה הוא שולט בה ללא מצרים.
עקרות היא למעשה גם שם המשחק של הבעלים-הגיסים. עמיקם, במשחקו המשעשע של שרון אלכסנדר המעצב את דמות המשורר החוזר להילחם ככדור משחק רך; והפסיכיאטר אסף, שדב רייזר מעצב במין יובש ענייני מאוד שמרשה לעצמו להיסדק מעט, אך מספיק כדי שנבחין במצוקתו הרגשית.
אינני חושב כי התבוננות כזאת בעלילה ובשלושת ה"גברים" שלה אפיינה את התגובה הראשונה למחזה לפני ארבעים שנה, של מבקרים ופרשנים ושל הקהל ואני בכללו, או אפילו בהפקות הבאות, כפי שמעיד המעמד הקנוני של המחזה. אינני אומר זאת כדי לתבוע זכות יוצרים על הפרשנות הזאת, אלא כדי להצביע על כך שהזמן שחלף עמעם את המחזה ואת הנאמר בו. הוא כבר איננו נשמע באותה הזדהות שאפשרה לראות בו ביטוי אותנטי, כמעט תיעודי, ולהתעלם אולי משפע המלל האינטליגנטי שלו השוטף את האוזן מראשית ועד אחרית הוא כבר איננו מתקבל כאפוקליפטי, ואולי משום כך, בהצגה של אילן רונן המרחב הקומי שלו מתחזק מעל ומעבר למרחב הגורלי.
זה בולט מאוד גם בכל הנוגע לדמות האם במשחקה הקומי המובהק של דבורה קידר, שהופכת על פניה את נבואת האימה הנוראה של הזקנה ההזויה. עידית טפרסון בתפקיד בתה, תרצה, נעה על קו מטשטש של מי שאיננה מבינה לחלוטין מה קורה לה וסביב לה. היא איננה דרמטית, והיא איננה קומית. כאילו טפרסון ורונן החליטו שהיא כבר מזמן חדלה להתקיים. בעלת הגלריה האוהבת וחרדה לחייו של אבינועם מעוצבת במשחקה של טטיאנה קנליס-אולייר כדמות קומית די נלעגת, ואילו הנערה המזמרת נועה, נותרת דמות דהויה במשחקה של נלי תגר, שמצליחה לערפל גם את הטקסט החשוב לכאורה שיש לה לקראת סוף המחזה.
לתחושת העמימות נוספת גם מבוכה מסוימת של תקלות בעיצוב ממד הזמן של הלילה כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעות שידורי הרדיו. בניגוד לתיאור בתכנייה ובפרסומים אף אחד במחזה ובהצגה איננו "מרותק בחרדה למקלט הרדיו". המקלט ושידוריו משמשים בקושי כפס קול מקרי, שמופעל או מופסק. וככל שזכרוני יכול להעיד, באותו מועד עדיין לא התקיימו שידורי קול ישראל לאורך כל הלילה.
אולי משום כך מה שמושמע בו כולל קטעים "אותנטיים" לכאורה, לא מזוהים, של קולותיהם של אשכול, רבין וגם דיין (הרבה לפני שנכנס לתמונה), שכמה מהם אם לא כולם הושמעו אז אחרי הכרזת נאצר על סגירת המיצרים, שעליה אנו מתבשרים רק בסוף המחזה. יש גם רגע מביך כאשר מקלט הרדיו מעביר את עצמו ללא מגע יד אדם מתחנה ערבית, המשדרת תפילה, לקול ישראל המשדר את התעמלות הבוקר ובשעה מוקדמת מכפי שהיה בשעתו.
בסיכומו של דבר, בתוך תפאורה יפה שעיצב ערן עצמון, עם תאורה סוגסטיבית של מאיר אלון, תלבושות כאילו-אותנטיות שעיצבה ילנה קרליך, ורקע מוזיקלי אקראי של אודי וידיסלבסקי, “לילה במאי" הפך להיות עוד הצגה במגדר של "קומדיה משפחתית מרגשת".