נאה דורש אך לא נאה מקיים

אין זו הפעם הראשונה שעולה בארץ מחזהו האנטי-כנסייתי של מולייר, שנכתב כנגד הכנסייה הקתולית שרדפה אותו ואת יצירותיו. שמונה פעמים זה אירע, ושיחקו בו מיטב השחקנים של התיאטראות השונים. בפעם האחרונה שזה קרה זה היה, למרבה הדאווין, בתיאטרון גשר, לפני 15 שנים, והבמאי יבגני אריה אף זכה בפרס במאי השנה של האקדמיה לתיאטרון, וכן גם מעצבת התלבושות אז, אנה כרושצובה.
 
בין משתתפי אותה הצגה הייתה גם נטליה מנור שהפעם היא במאית משנה, וכן השחקן קלים קמנקו, המופיע בהצגה החדשה. את התאורה עיצב אז כמו עתה אבי יונה בואנו (במבי) ואבי בנימין היה אחראי כמו הפעם למוזיקה. מפתיע, אבל התכנייה של ההצגה החדשה איננה מזכירה את העובדות האלה, כאילו מדובר בעבר שראוי להתעלם מקיומו.
 
אבל בסופו של דבר, לא זה המבחן המפיל לקרשים את ההצגה החדשה שאריה ביים  בכבדות מעיקה שחונקת כמעט כל אפשרות של צחוק והנאה. הוא אמנם מספר לנו בתכנייה על כך שיש שתי גישות לביים מחזות קלאסיים, האחת מקרבת את המחזה לימינו ובאחרת הבמאי סומך על המחבר אך מוטלת עליו "האחריות לפצח את הבעיות העמוקות והנצחיות שתמונות במחזה והן שהופכות אותו לקלאסיקה".
 
נאה דורש, אך לא נאה מקיים, והפעם גם לא בעיצוב החיצוני של מיכאל קרמנקו – ארבע דלתות בארבעה גדלים ותלבושות ופאות מוגזמות עד גיחוך. הפיענוח של אריה מצביע על ניסיון לעדכן את מולייר למשהו מוזר, כאילו בנוסח פיידו וגרוע מזה למשהו בנוסח "אנגלי" נוסח ריי קוני. התרגום הקולח מאוד של יהושע סובול, מחורז היטב, ובכמה מקומות בעל ברק עכשווי, לא עזר אף הוא. גם לא התאורה של במבי ולא המוזיקה של בנימין.
 
עלילת המחזה מספרת על איש דת, טרטיף, המשתלט על איש עשיר, ארגון, המעריץ אותו עד עיוורון, ומחליט להשיא לו את בתו הצעירה אחרי שכבר הסכים נישואיה לבחיר לבה. השתדלותם של הבת, של בנו, של המשרתת, של אשתו, ושל גיסו איננה משכנעת את ארגון, שכמו אמו הזקנה, אוטם אוזניו לטיעוניהם, ואף מעביר לידי את הבעלות על הבית, כספו ונכסיו. אלא שטרטיף עוגב גם על אשתו של אורגון, ותושייתה הנשית היא זו שגם חושפת את צביעותו.

השצף-קצף הסאטירי הלך לאיבוד
 
הקלאסיקה של "טרטיף", שתמיד תהיה אקטואלית לכל מקום שיש בו התחרדות, איבדה בהצגה הזאת את השצף-קצף הסאטירי של מולייר, ורוקנה מעוצמתו את כתב האשמה שלו כנגד הצביעות של כהני הדת למיניהם, התנחלותם הכוחנית בתוך הקופות והחדרים של נותני החסות. יתר על כן, הבימוי גם טישטש לחלוטין את שותפותו של אורגון, אבי המשפחה, בכתב האישום כמי שסירב לראות, כמי שהעדיף את הצבוע והפנה עורף למשפחתו ולשכל הישר.
 
את אינוסו של המחזה בהצגה הזאת מדגישים היטב שחקניה ובראשם אלכסנדר סנדרוביץ` שחסר את הכריזמה, את הכוחנות ואת הרשעות של טרטיף, חנה לסלאו שהבליטה מאוד מבטא א-לה צרפתי, ואת תלבושת המחוך המגוחכת בתפקיד סוכנת הבית דורין, ודודו ניב שהיה נהדר לרגע בכניסתו הראשונה לבמה בתפקיד ארגון, אך גלש לצעקנות ומחוות היסטריות עד לסיום שבו שב לאיתנו המוכר כשחקן.
 
נקודות אור על הבמה סיפקו נטע שפיגלמן בתפקיד אלמיר, האישה הנעגבת, אורי יניב כבנה השש אלי חרב, פירה קנטור כאם המתחסדת, אלון פרידמן בתפקיד החתן הנדחה ואלר, ארז דריגס בתפקיד הנוטריון שבא לעקל, קלים קלמנקו כקצין בשריון המבשר גאולה של ממש, אלינור פכט בתפקיד הבת המסרבת להינשא לטרטיף, ובעיקר יובל ינאי הנפלא בתפקיד קלאנט, הגיס המגמגם, ונתן שיעור בעיצוב דמות שלמה, והחיה מצחיק במידה הנכונה מבלי לעמעם את תוכן דבריו. באופן מוזר התיאטרון לא טרח ליידע את הקהל על כך שינאי קפץ לתפקיד יומיים לפני כן, ובתוך שעות ספורות.
 
בסך הכל "טרטיף" הזה היה רחוק מאוד ממולייר האקטואלי ומיבגני אריה הקלאסי.