הצגה חדשה של תיאטרון תמונע מבוססת על מחזה נורווגי מסקרן אך נטולת חמלה ואהבה
בין אדם לים
"מישהו בדרך הנה" הוא המחזה הראשון של יון פוסה, מחזאי נורווגי בן חמישים, שגדל תוך כמה שנים למעמד של המחזאי הבכיר בתמונת האינטלקטואליה האירופית ומחזריה. מאז 1983 הוא כתב חמישה ספרי שירה, 14 רומנים, שני ספרי מאמרים וגם 26 מחזות. יש המדברים עליו בהקשר של בקט או של פינטר, יש שמכתירים אותו כיורשו של איבסן, אך בסופו של דבר הוא יצר דרמה ייחודית משלו, העוסקת לדבריו בקשר בין אנשים, ובמיוחד בשתיקות ביניהם שהוא מגדיר כ"מרחבים" או "חללים ריקים". השפה שלו נעה בין פשטות וחזרות אין סופיות לבין מה שמוגדר כפיוט.
כמי שחי מילדותו בברגן, עיר הנמל המערבית של נורווגיה, וצפה אל הים, האזין להמיית גליו, וגילה בעצמו את השתיקה, התכונה האופיינית של תושבי האזור, פוסה הביא אל הבמה את המרקם המיוחד המחבר בין אדם לים. מחזותיו כתובים כמתוך הערכה שאותו קשר הוא גם זה שייווצר בין הבמה לקהל, אך הוא עצמו אינו קובע אם הבמה היא הים, או אולי דווקא זה הקהל.
פגישתי הראשונה עמו הייתה לפני שבע שנים בפסטיבל אדינבורג, שם הועלתה קו-פרודוקציה אנגלית-גרמנית בבימויו של תומס אנגלמאייר למחזה "נערה על הספה". כאשר קראתי אחר כך את המחזה הבנתי עד כמה במאי רב דמיון ועודף יצירתיות יכול לסנוור את הקהל ואת המבקרים ולעוור אותם לאיכותו של המחזה, או אפילו לחולשותיו.
הפחד מהלא נודע
עלילתו של “מישהו בדרך הנה" פשוטה למדי. גבר ואישה שנמצאו זה לזו אחרי שנים רבות של חיפוש אחר זוגיות, מחליטים לתת ליחד החדש שיצרו ביניהם את ההזדמנות הנאותה, הרחק מכל מה או מי שיחדור ויפריע. לשם כך הם רוכשים בית ישן על החוף ויוצאים אליו בחדווה וגם בחרדה. אולי בכל זאת יגיע מישהו שיפריע, שיתקע טריז ביניהם.
במידה מסוימת המחזה של פוסה מהדהד בהיפוך את "מחכים לגודו" של בקט. אצל פוסה הצפוי אינו רצוי אבל מתגשם. ובה בעת המחזה מהדהד גם את “מיחוש קל” של פינטר ואת "האישה מן הים" של איבסן, המוצג אף הוא כיום בתמונע במסגרת "העונה הנורווגית" של התיאטרון, ואפילו הוצג באותו ערב באמפי הפנימי, בעוד “מישהו בדרך הנה” הועלה על הבמה הגדולה שהותקנה במה שהיה פעם מגרש החנייה הצמוד.
המחזה, המועלה בתרגום נקי מאוד של דורון תבורי, מתחיל בשצף-רצף דיאלוגי של בני הזוג המגיעים אל ביתם החדש. משפטים קצרים, עונים כהד זה לזה, חותכים, שבים ונאמרים, לפעמים נזעקים, מתעקשים. פעם היא פוחדת מהלא נודע, והוא מרגיע-מזכיר את המטרה המשותפת, פעם היא מלאת תקוות והוא כבר מתערער באמונתו. וכך, בזה אחר זה, התקווה לשקט הופכת מהר לפחד, משם זה ממשיך לאימה, הסקרנות הופכת חשד, ניכור ובדידות חושפים תשוקה.
זה קורה כאשר עולה מהים צעיר שמכר להם את הבית, שהיה ביתה של סבתו, והופעתו היא אותו מבחן-זוגיות שהשניים ביקשו להתנתק ממנו כדי למצוא את היחד במצב של לבד, רק הם. בשלב הזה דרך כתיבתו של המחזה משתנה, ובמקום חזרות מילוליות נוירוטיות בין בני הזוג, פוסה משחרר לחלל מונולוגים נפלאים של הצעיר.
הקצנה אסתטית מרשימה
התמונות עם הצעיר הן גם הרגעים הלוהטים והמרגשים, הממיסים את הקרחון של ההצגה. לצערי הרב ומתוך הערכה רבה לבמאית לילך דקל-אבנרי, ובעיקר בעקבות הצגותיה הקודמות ביניהן "מקבת", יצאתי מההצגה החדשה בתחושת סינוור ועיוורון. אך הפעם, לפחות, זה קרה דווקא משום שהבימוי הלך צמוד עם המחזה עד כי ביטל למעשה את המרחב והחלל הריק שבין הבמה לקהל. הכל היה ברור מאוד, מסוגנן ומשוכלל בפרטיו, מדויק וגלוי בביטוייו, וקר כפיורד.
ההצגה עוצבה על ידי דקל-אבנרי בהקצנה אסתטית מרשימה, בסיועה של איריס מועלם שיצרה חלל במה מרחבי שתלויים 42 נברשות איקאה אפורות שהנורות שלהן נענות יפה לשליטת פקודות התאורה שלה ושל עומר שיזף. מתחת לפנסים יש מקרר ישן, סולם, שולחן פורמייקה ושני כסאות, תמונות מחיי הסבתא, ספסל וספה ששינויי הכיוון שלה בין השאר משנה גם את מיקומו של הים, שמלכתחילה הוא בכיוון הקהל. ויש גם דגם קטן של בית, הניצב בפינת הבמה הקדמית בתמונות הפתיחה המתרחשות מחוץ לבית. ויש גם מצגת וידיאו של תמונות שערך אסף אלבוחר.
את ההקצנה החזותית מדגישה הבמאית באמצעות המוזיקה שהיא למעשה פסקול של צלילים ואפקטים הנוצרים חי על ידי יניב מינצר, הניצב בצדה השמאלי של הבמה, עוקב בדריכות אחרי המתרחש, מגיב, יוזם, מנגן מוזיקה מקורית, משמיע רחשים ובעיקר מגלם להפליא את הים ואת האימה.
שלושה שחקנים נאמנים
את משא המחזה והבימוי הצמוד נושאים שלושה שחקנים שנאמנותם לבימוי ראויה לשבח בפני עצמו, ובמיוחד זו של לני שחף, שהתמחתה בארבע השנים האחרונות במשחק עבור לילך דקל-אבנרי ונראה כי היא מתמכרת למגע המפסל שלה. אבל הפעם הן מגזימות מאוד את הנוירולוגיה הסמויה של האישה, את הפחד מפני הלא נודע. כאילו היא והבמאית אינן סומכות על כך שהדמות תצליח לעבור את המרחב ותגיע אל הקהל.
גל הויברגר בתפקיד הגבר עונה כהד לתזזית הבימתית של שחף, והבימוי מחדד מאוד את קווי הדמיון במשחקם, כפי שזה נדרש לכאורה גם בטקסט. הויברגר מצליח עם זאת ליצור, לפחות למראית עין, תחושה של אנטי-גבר, המודגשת מאוד בעיצוב המכוון של פחדיו וקנאתו.
ייתכן מאוד שההסתייגות שלי ביחס למשחקם של השניים נובעת מעצם ליהוקם לתפקידים האלה. התחושה שלי הייתה כמעט מתחילת ההצגה שאלה דמויות שהיו מרוויחות את עולמן – שגם בסוף ההצגה איננו יודעים עליו ולא כלום – אם שחקנים מבוגרים יותר היו מגלמים אותן, והבריחה אל הבית המבודד הייתה מקבלת גוון של לידה מחדש.
את היסוד הזה של לידה מחדש הביא לבמה יפתח אופיר בתפקיד הצעיר העולה מן הים ובא להכיר את מי שקנו ממנו את בית סבתו המתה. זה התפקיד השני שאופיר מגלם אצל לילך דקל-אבנרי, ושוב, כמו ב- "מקבת", הוא מצליח להפנט את ההצגה כולה, החל מכניסתו הדרמטית הראשונה, כשהוא נוטף מים.
דמותו של הצעיר הצליחה לשעבד את המחזאי ולהכתיב לו כתיבה אחרת, גלויה, טבעית, לא מתחכמת, לא מתפייטת. וכך גם אופיר. הוא מדבר, אומר, מביע, משנה צבעים, אמיתי מאוד. מבט עיניו מסגיר שכבות עמוקות, געגועים, בדידות שמחכה לגאולה. ומהרגע הראשון גופו דרוך כחץ המחכה שהמיתר בקשת ישחרר אותו והוא יינעץ בלב המטרה. ולא פחות מכך הרפיון שהוא מעצב בגופו כשהשיגור המיוחל מתבטל. וזה כשלעצמו רגע של משחק מופת.
ואם כך, בסופו של דבר נשאלת השאלה על מה ולמה הסינוור והעיוורון שציינתי קודם. אני מודה כי אינני יודע מה התשובה הנכונה, למעט זו שבסופו של דבר נותרתי קר ואדיש להצגה שמעבר לכל מה שהציעה נעלמו ממנה החמלה והאהבה.
11/11/2009
:תאריך יצירה
|