השחזור של מופע הקברט מסעיר הרוחות מ-1968 הזכיר לצבי גורן שבאותה הזדמנות נולדה הנוסטלגיה המשיחית שאת תוצאותיה אפילו חנוך לוין לא צפה.
אירוע פוליטי מובהק
מי שיזדרז ויבוא לראות את השחזור המצוין של "את ואני והמלחמה הבאה" כדאי שיזכור שלא מדובר בעוד מופע או הצגה בלוח העשיר של התיאטרון הישראלי. מדובר באירוע פוליטי מובהק, אולי אף יותר מכפי שחנוך לוין העריך אותו, ובכל מקרה - הוא משמעותי הרבה יותר לימינו אלה.
הנבואה על מחיר הדמים הצפוי ממשיכה להתגשם, ואפילו במין דייקנות מצמררת העוברת כחוט שני מקטע לקטע, משיר לשיר.
יש משהו כמעט ביזארי בקברט הזה כשהוא מועלה היום, במהלך שמתרחש במתחם הנוסטלגיה. לכאורה זאת נוסטלגיה פשוטה להצגה היסטורית, אבל זה כשלעצמו עלול להשכיח מה באמת קרה אז ובאיזה נסיבות עלה הקברט.
ב-1968, היינו עדיין בשולי הנוסטלגיה ההירואית לפלמ"ח, מלחמת ששת הימים העצימה את הרוח הזו אף יותר. באותו זמן נוצרה אצלנו גם התנועה המשיחית החדשה, או הכמיהה אל מימוש ההבטחה האלוהית הגדולה, אל נחלת אבות, אל בית המקדש. והרי ברור שלא בשביל הנוסטלגיה הזאת באים היום לפגוש בשחזור של "את ואני והמלחמה הבאה".
לאן הלך ילדי?
בלב הקברט מופיע השיר "שחמט" עם השורה "חייל שחור מכה חייל לבן, חייל לבן מכה חייל שחור". מדהים שהשיר הזה נקלט מהר, היה להיט גדול ואהוב, וכמו נמחקו ממנו רוחות העיוועים והסיוטים והדם, כמו קהות החושים של הציבור ששר את השיר או האזין לו.
ככל שזה נשמע מוזר, הדבר התחזק אף יותר אחרי שהנוסטלגיה החדשה ספגה את המכה הראשונה שלה כעבור חמש שנים במלחמת יום הכיפורים. לוין יצא אז עם "מלכת האמבטיה" (עוד מושא נוסטלגי ביזארי), שבישרה את התגשמות נבואת החרדה האנטי משיחית של לוין ושותפיו לשנים הבאות.
ומאז הרי גובר עוד ועוד קצב הקמת המצבות. אצלנו, הלבנים, ואצלם, השחורים.
לא העלו חלודה
ארבעת השחקנים שהופיעו אז וזכו יחד עם לוין לקיתונות של שופכין העלו כרס וקמטים בשלושים ושש השנים שחלפו, אבל לא חלודה. שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר, רמי פלג וגד קינר כבר אינם תמימים כמו אז, וההתפכחות ניכרת בהופעתם.
הם אינם משחקים אלא חיים את הכתוב ומבינים את בשורתו הקשה, שהרי כבר בגרו והפכו לדור ההורים. ומסתבר כי גם הבימוי שביימה אותם בשעתו עדנה שביט, והמוזיקה של בני נגרי ואלכס כגן, אפילו אם לא שוחזרו במלואם, הותירו בהם חותם שלא נמחה.
השחזור של "את ואני והמלחמה הבאה" כבר אינו מעורר מהומות וסערות כמו אלה שהיו אז, בשנות הניצחון המשכר עד אובדן חושים. וזה לא משום שאנחנו כבר מבינים טוב יותר מה שלוין אמר לנו אז, אולי משום שהתרגלנו.
מועדי ההצגות
27/10/2004
:תאריך יצירה
|