פסטיבלים - רוסטר - אקלקטי אך מהנה

הציפייה ליצירתו החדשה של ברק מרשל נענתה באופן חלקי בזכות ביצוע מקצועי

יצירת המשך

"רוסטר", המופע הישראלי של ברק מרשל שחתם בסוף השבוע את פסטיבל "תל אביב דאנס 2009”, ענה על עיקר הציפיות שעורר ב"מונגר", הצלחתו הגדולה הממשיכה למשוך קהלים בארץ ובחו"ל. מבחינה מסוימת גם העובדה שמדובר בהפקה משותפת של האופרה הישראלית ומרכז סוזן דלל חיזקה את ההערכה שמשהו גדול עתיד להתרחש.

אבל דווקא המערכת הגדולה שניצבה לרשותו, והמערכת המיוחצנת כהלכה שליוותה את ההכנות, לא עמדו בציפיות האלה, לא כשלעצמן ולא בהשוואה ל”מונגר” שלכאורה היה צנוע יותר. זאת כמובן תופעה מוכרת בעולם הבמה, כמו בענפי אמנות ותרבות אחרים, כאשר יצירה אחת יוצרת אווירה מיוחדת לקראת הבאה אחריה, וזו, גם ברגעיה האיכותיים ביותר נחשבת כמאכזבת.

ייאמר מיד ש"רוסטר" לא אכזב אותי, גם אם לא הפתיע אותי בהיותו יצירת המשך ברורה ל"מונגר", כפי שזה הודגש מיד בפתיחה לצלילי המוזיקה הצוענית, עם שפת התנועה המוכרת של זרועות וידיים המוליכה את תנופות הגוף של כל רקדן ורקדנית ושל קבוצת הרקדנים כולה.

אחר כך כבר הגיעו קטעים הומוריסטיים משובחים כשרקדני הלהקה נעו כלהק מטילות (כן, הייתה גם הטלה של קוסם), וכמה קטעי מעבר משעשעים כמו הסטנד-אפים של מרגלית עובד-מרשל, אמו של ברק והכוכבת הגדולה של שנות הפאר של תיאטרון המחול ענבל, ואפילו קטע קצר מדי מתוך האריה הגדולה של "לוצ`יה די למרמור" בביצועה של הזמרת ליליה גרצובה.

מקורות ספרותיים שונים

בקטעי המחול הקצרים והמקוטעים ניסה מרשל ליצור מחול דרך מסע לילי של גבר, על חלומותיו על אהבה בלתי אפשרית ובלתי ממומשת. לעדותו, המקורות הספרותיים ליצירה כוללים את התנ"ך, המיתולוגיה היוונית, את הסיפור הקצר "בונצ`ה שתוק" של י.ל.פרץ ואפילו לדבריו תיאטרון האבסורד של בקט ב"מחכים לגודו". אבסורד אולי היה, אבל גודו לא הגיע להופעה. אני בכל מקרה מצאתי גם זיקה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אולי היה זה ריבוי המקורות שפגם ביכולתו של מרשל ליצור כוריאוגרפיה רציפה והמהלך הנרטיבי של היצירה נותר קטוע, כמעט אקלקטי. אפילו פסקול המוזיקה השואב ממקורות שונים, צועניים מזה ויהודיים-אמריקנים מזה, לא סייע ליצירת ה"שלם", אותו הישג שהיה למרשל ב"מונגר".

מה שהפך את המופע למהנה, למרות הכל, היה הביצוע המקצועי והמהוקצע של הרקדנים המצוינים, ובראשם עידן פורגס, השב ומתגלה בגמישותו המיוחדת ובמשחקו המשכנע בבימות השונות שבהן הוא מופיע בהן כנוכחות מרתקת של רקדן-שחקן. יחד עמו בלטו הדר נמירובסקי ויואב גרינברג, הראל קיי ואליאור כהן. הם ויתר הרקדנים - שני בדיחי, עינת בצלאל, נעמי ניסים, יגאל פורמן, ענבל שחר וגבריאל שפיצר – שלטו מצוין בשפת התנועה האופיינית של מרשל, ויצרו תחושה טובה של להקה מנוסה ומתואמת היטב.

הקהל הגיב בהתלהבות, וזה כשלעצמו טוב ואולי גם מבטיח אריכות ימים ליצירה. היצירה עצמה יכולה לשפר את עצמה ולהיראות קומפקטית ומרתקת בפרטיה – כולל התפאורה של סרגיי ברזין, התלבושות של מאור צבר ובעיקר התאורה של פליס רוס - על במה כמו זו של סוזן דלל, שהיא אולי קטנה יותר, אבל כמו במקרים רבים אחרים, היא במה שאוהבת יותר את הכוריאוגרפים, את יצירותיהם ואת הרקדנים.