אם יש בארץ קהל שספג בהתמדה חוויות בינלאומיות שהגיעו לכאן בקביעות מעוררת השתאות – לבד מתחום הקולנוע, כמובן - הרי זה הקהל של בלט קלאסי, של מחול מודרני ושל מחולות וריקודים אתניים.
 
נציגים נבחרים של אמנויות המחול והבלט על ענפיהם השונים שבו ופקדו את בימותינו ב-60 השנים שעברו החל מלהקתה של מרתה גראהם והבלט המלכותי קובנט גרדן, דרך פינה באוש ומרס קנינגהם, או להקות כמו בלט רמבר או בלט המבורג, יאן פאבר, ועוד, וכמובן גם היוצרים הגדולים שבאו לעבוד עם להקות ישראליות.
 
משום כך הציפייה של קהל שוחרי המחול כאן תמיד גבוהה, וקבלת הפנים שהאורחים זוכים לה היא כזאת שמתייחסת אל הופעותיהם כאילו היו שיא השיאים של האמנות הזאת. במיוחד כאשר מדובר בפסטיבל מרוכז כמו "תל-אביב דאנס" הבינלאומי שהורכב ממגוון מעניין, לפחות על הנייר, שהמארגנים ידעו לשלב בו יצירות מוכרות משלנו, בנוסף על הבכורה העולמית של "רוסטר" מאת ברק מרשל (שעליה נכתוב בנפרד), כשם שהשכילו לשלב בפסטיבל להקות (כמו "האבארד סטריט" ולהקת הבלט הספרדי) שיובאו על ידי אמרגנים פרטיים.
 
LAST TOUCH מהולנד - מחול משובח
 
מבין המופעים שראיתי, שניים היו מקוריים ואיכותיים ביותר. האחד היה עיבוד נפלא של המחול  LAST TOUCH שנוצר במקור על ידי ירי קיליאן כדואט לרקדנים מבוגרים, שרקדו בלהקת המחול המיוחדת לרקדנים בני 40 ומעלה, שהקים במסגרת תיאטרון המחול ההולנדי NDT שהוא ניהל כ-30 שנה. את הדואט הזה המשיך ופיתח יחד עם הרקדן מיכאל שומכר, והתוצאה, LAST TOUCH FIRST, כבר כוללת ארבעה זוגות, כולם רקדנים שהגיל שיבח את אמנותם, והגוף הרוקד שלהם הפך לאישיות בימתית מורכבת.
 
היצירה נרקדת בהילוך אטי, כמעט ללא תנועה ברוב שלביו, כמין גרסה מערבית לסגנון הבוטו היפני, והצופה נדרך כקפיץ בציפייה שהתנועה המיקרוסקופית תאיץ את מהלכה.
 
אלא שהיצירה המתרחשת בתוך תפאורה מעוצבת להפליא, כמין סלון של תחילת המאה הקודמת, שאת זמנו-שעבר מייצגים הכיסויים הלבנים על הריהוט ועל רצפת הבמה, שבהמשך יוסטו אגב התנועה ויחשפו את "העבר". הרקדנים נפלאים. הם שולטים במתח הרב הנדרש מהם ומאברי גופם, והדרישה הזאת מועברת למעשה אל הקהל הנדרש להיות שותף מרחוק באמצעות דריכותו.
 
CONSTRACT מאוסטרליה –מחול מפתיע
 
איכות ומקוריות היו גם ביצירה CONSTRACT שהגיעה מאוסטרליה. יוצרת השלישייה הזאת, הכוריאוגרפית טניה ליטקה, העלתה אותה בלונדון לפני שנתיים וזמן קצר אחר כך נהרגה בתאונת דרכים, כשהיא בת 29 בלבד, יוצרת מבטיחה  שעמדה להיכנס לתפקידה כמנהלת האמנותית של להקת המחול של סידני.
 
היצירה כתובה לשלושה רקדנים שנדרשים לא רק לשליטה גופנית מוחלטת אלא גם למשובת נעורים. בלעדיהן לא ניתן היה לבצע את רעיונותיה המרתקים של הכוריאוגרפית. היצירה נפתחת כאשר הרקדנים ניצבים דום כקרשים ארוכים, ואז, בזו אחר זו שתי הרקדניות נוטות ליפול, מבלי לשנות את תנוחת הגוף, והרקדן צריך למנוע את המשך הנפילות, כשהוא מתמרן ביניהן, משעין אותן זו אל זו, מתכופף, משמש משענת ועוד שפע של המצאות שנועדו למנוע את התנפצותן.
 
בהמשך הוא מצליח לגייס מקדחה חשמלית כדי לנטוע אותן לבמה, ואו אז גופן של השתיים מתחיל להתפרק מהרטט, ומשם המחול מקבל תפנית והשלושה מתחילים להשתעשע בכפיסי עץ, בונים משולשים, מסגרות ועוד – ובין לבין גם מצליחים לבטא משהו אישי, חייכני בדרך כלל. למרות שהשלב הזה מתנהל באותה יכולת וירטואוזית הוא מתארך מעט, כמסרב להיפרד ממרכיב הלוליינות, עד שמגיע השלב שבו לאט לאט נבנה המתקן "הסופי", מעין מזבח מוארך שבתוכו נלכדת אחת הבנות, כאילו הייתה הקרבן ביצירה אחרת, נאמר – פולחן האביב.

 
"קונסטרקט", צילום: יח"צ
 
ללא חידושים ובשורות
 
את “פולחן האביב" העלתה להקת הדי מעלם מצרפת שרקדניה החובבנים הם אפריקנים מלאי חיוניות מרשימה אך מוגבלים ביכולותיהם כרקדנים. הכוריאוגרפיה העתיקה לכאורה את התכנים המקוריים של יצירתו הגדולה של סטרווינסקי אל מרחבי השכונות האפריקניות, אך מעבר לכך לא היה בה חידוש או עניין תנועתי. כזאת גם הייתה התחושה במופע "ברבורים שחורים" של להקת המחול סיאנפואגוס מספרד, שאמנם סימנה בפתיחה מרהיבה קשר ליצירת הברבורים הקלאסית אך נפרדה ממנה מהר מאוד בניסיון ליצור תמונות תיאטרליות שאוצר התנועה שבהן היה מוגבל ודי בסיסי, ללא פיתוח מהותי.
 
ערב מסקרן אחר הגיע מדרום-קוריאה, וכלל שלוש יצירות של שלושה כוריאוגרפים שונים – שניים מהם יצירות סולו שהכוריאוגרפים ביצעו, ואחת הייתה דואט לשני גברים. שתי יצירות הסולו – הראשונה של גבר שידיו מחוברות מאחורי גבו, והאחרת של אישה העולה מהאולם אל הבמה וממשיכה לצעוד באיטיות, וכשגבה לקהל, אל הקיר האחורי של הבמה. המאפיין והמשותף לשתי היצירות הוא המינימליזם התנועתי. זה יכול לעתים לשמש רעיונות כוריאוגרפיים מרתקים, אך בשתי היצירות האלה זה היה מכביד ומשמים למדי. לעומת זאת הדואט של שני הגברים היה מפותח יותר מבחינת שפת התנועה, שכללה מצבים אינטימיים  ומצבים השואבים מאמנויות הלחימה של המזרח הרחוק. אבל בסופו של דבר, השאיפה לייצג כאן את ההתמערבות המחול הקוריאני לא הביאה עמה בשורת מחול של ממש.

"פולחן האביב" צילום: יח"צ

המופע האחרון היכול להיחשב "בינלאומי" היה "אנדלוסיה הנכספת", ערב מחווה ישראלי-יפני-ספרדי למחול הספרדי, או ליתר דיוק ערב הצדעה מרגש כשלעצמו לאמנית הפלמנקו הוותיקה סילביה דוראן, שיזמה וערכה וזימנה לכאן את להקה אורחת מיפן המתמחה במחול הספרדי, ואת הרקדן הצעיר הנפלא מספרד דויד סנצ`ז. לצערי, לא היה בערב משהו מיוחד באמת, למעט הופעותיה הקצרות של דוראן ובעיקר לקראת הסיום, קטעי המחול המעטים מדי של סנצ`ז, ובעיקר השתתפותם הפעילה של הזמרת נטליה מרין וצמד הגיטריסטים חואן קרלוס ברלנגה ואנטוניו גונזלז, בחלקו השני של הערב.
 
לא הצלחתי לראות את המופעים שהגיעו מסין ומטייוואן. אבל בסך הכל, כאמור, הפסטיבל הזה על מעלותיו וחולשותיו, היה חג מחולות ועל כך ראוי לברך.