הניסיון לנצל את שני הפרחחים הוותיקים של וילהלם בוש כאמצעי להגיד משהו עלינו לא עלה יפה
תיאטרון בובות של יחידה צבאית
לא ברור לי גם במאמץ מה רצו להגיד לנו הבמאי ישי קרני אקהאוז ופרופ` שמעון לוי, המתרגם החדש של שבע עלילות "מקס ומוריץ" מאת וילהלם בוש. פרופ` לוי כתב הקדמה, מין קינה משועשעת המשתמשת בין השאר בקינת דוד על שאול ויהונתן כדי להגיד לנו משהו לא ממש ברור. את ההקדמה הזאת אקהאוז מקריא בבר של תיאטרון תמונע כמבוא להצגה שתתחיל מיד באולם שהותקן במגרש החנייה.
אקהאוז עצמו כתב בתכנייה הקדמה משלו, המקוננת על כך שבתרגומים לעברית השמיטו (או השמידו) את הסוף הנורא שבוש הועיד לשני השובבים התחמנים, שתעלוליהם עדיין מוסיפים לשעשע ילדים בני שלוש בגרמניה, אוסטריה, בשווייץ ואפילו ביפו, ורחמנא ליצלן בארץ חמדת אבות גם.
אבל זה בלבד הרי לא מספיק, ואקהאוז מרחיק לכת יותר מלוי. כאשר התברר לו שסופם המר של מקס ומוריץ נגזל מחינוך ילדי ישראל, הוא מגלה, "הדבר הראשון שעלה במוחי הוא ההקבלה לעם היהודי שחי במדינת ישראל" והנהגתו ניכסה עבורו "עתיקות, היסטוריה ונכסי-תרבות, ועקב כך זכויות ודרישות". אחסוך מכם את ההמשך, מה גם שהדברים לא ממש מתחברים למה שאקהאוז ניסה לעשות כבמאי.
למעשה גם מה שהוא ניסה לעשות בהצגה לא ממש מתחבר. את הסיפורים הוא מעלה כתיאטרון בובות של יחידה צבאית דוברת גרמנית. רעיון טוב אולי, אבל אקהאוז נמנע מלקרוא לילד בשמו. זאת הבעיה של הצופה אם הוא מזהה נשר בלי ראש, מועל יד ושפה עם משטר רצחני מהמאה הקודמת שלא קורא בשמו. אהה,תגידו, זה משל ואקהאוז מנסה להגיד באמצעותו כי מה שהיה ומה שהוליד את מה שהיה עדיין חי וקיים.
אבל אם זה היה באמת משל, הנמשל שלו נתקע בדרך להצגה, שלזכותה ניצבים רק העיצוב המרשים שיצר שמואל שוחט לבמה ולבובות, התלבושות שעיצבה אפרת ערבות, התאורה של ארז שורצבאום והמוזיקה של איגור קרוטונולוב. גם ארבעת השחקנים אברהם הורוביץ, יוסי רחמני, ערן בן צבי ואמיר ירושלמי משתדלים מאוד להציג את הסיפורים באורח משעשע ואין זו אשמתם שתקלות טכניות שיבשו את העניין, בעיקר בחלקה האחרון של ההצגה.
אבל ההחלטה של הבמאי לתת את תפקיד הקצין המספר את עוללות השובבים לזאב טנא, שהוא זמר, יוצר ומבצע מוכר, אבל איננו שחקן, הייתה המכשלה הגדולה והמעצבנת למדי של המופע. זה התחיל מיד בקטע הפתיחה. כטנא שאג בגרמנית נוהמת ובהמשך בקול חורק, מטושטש – למעט פעם או פעמיים שדיבר בפשטות ובקול רך ונעים – ועד הסיום המבולבל.
ואם לא הבנתם את המסרים הגלויים והחבויים, וגם אם לא הזדעזעתם מהסיום "האמיתי" שהוסתר מכם כילדים עבריים בשבעת או שמונת התרגומים שגידלו אתכם על נפלאות מקס ומוריץ, ודאי תשמחו לקבל בדרך החוצה נקניקיה כשרה וחמה בלחמנייה עם כרוב חמוץ. כלומר, העוולה הגדולה לא כזאת חמורה באמת.