שפע שעולה על גדותיו

את סיפור ההצלחה של יסמין גודר בעשור אחרון כמעט אין צורך להסביר. יכולתה לשבור מוסכמות ולהשתמש בגוף הרקדנים שעובדים עמה, ובגופה שלה, צברו קהל מעריץ ונאמן. הכוריאוגרפיות שלה, רעיונותיה והפיתוח שלהם הפכו את הרקדנים לחומרים פלסטיים שניתן ללוש אותם, ובאמצעות הצורות והמחוות והביטויים הפיזיים המתעוותים שהיא יוצרת להגיד משהו על האדם, על החברה ואפילו על הפוליטיקה.
 
ביצירתה הקודמת "אחושילינג" שברה גודר את הכיוון במידה מסוימת, כשהיא מקצינה עוד יותר. ביצירתה החדשה "אוהבים אש", שגם אותה יצרה בשיתוף איציק ג`ולי ובייעוצו הדרמטורגי, היא שבה ושוברת, אבל ממתיקה את השברים לצלילי אסופת ואלסים קלאסיים ידועים, בעיצובו ועריכתו של אייל שינדלר. בתמונות סולניות או דואטיות היא חושפת שיניים של הומור, וריגושים נפשיים בחיפוש אחר הבנת מושג הרומנטיקה.
 
אינני יודע אם החיפוש הזה אמנם מביא את הצופים אל מעמקי הלב, אך בתמונה האחרונה האמן יוחאי מטוס יוצר בעזרתו משהו שנועד אולי להפיק חום. עד אז מותר לצחוק, ולא מעט. כי גודר וג`ולי פשוט לא נחו ברעיונותיהם הקטנים והגדולים יותר, והעמיסו על היצירה הנמשכת קצת יותר משעה שפע, שלעתים עולה על גדותיו ואולי גם על אלה של הצופים.
 
העיצוב החזותי שבתוכו מופיעים גודר והרקדן ערן שני יפה להפליא, ולא מעט בזכות התאורה החיה מאוד שעיצב אורי רובינשטיין, התלבושות והאבזרים שעיצבו הרקדנים עם ענבל ליבליך, ובמיוחד חזיר בר ענק שעוצב על ידי ליבליך וזהר גוטסמן והסיום האלקטרוני המבהיק של מטוס. 
 
אך  בעיקר מי שעושים את היצירה למסקרנת ומרתקת הם מבצעי הרעיונות – יוחאי מטוס המפגיז את נוכחותו בתמונת הסיום, יסמין גודר עצמה בהתנהלותה הרכה, המחויכת, שיש בה הרבה מיניות, לא תמיד מוגדרת, ובעיקר הרקדן ערן שני שמחזיק על כתפיו את היצירה כולה.

שני, מבוגרי להקת בת שבע, כבר התגלה ב"אחושילינג" כרקדן אידיאלי ליצירות גודר, והפעם הוא זוכה לאמונה הכוריאוגרפי המוחלט וגומל לה בתנועה משוכללת, ביכולת ביטוי ברורה ופתוחה, ובמרכיב של משחק חיוני. קידומו זה של שני הוא הישגה של גודר ככוריאוגרפית.   

מיפוי של גוף האדם
 
את הערב פתחה יצירה של איריס ארז, שבין השאר עבדה עם יסמין גודר בין השנים 2007-2000, בשבעה פרויקטים שונים, כרקדנית יוצרת וכמנהלת חזרות. בהתאם להחלטה שבכל הרמת מסך השנה יופיע יוצר ותיק שיארח יוצר צעיר, החליטה יסמין גודר להזמין את  ארז ליצור יצירה עצמאית כרצונה. בחירתה של ארז נושאת את השם "נמביה", שמריח משהו עתיק מאוד.
 
ולא בכדי, כי ארז בחרה לנסות למפות את גוף האדם, וליתר דיוק את גופם של שלושת רקדניה – אסף אהרונסון, מאיה ויינברג ולי מאיר – כאילו היו אתר ארכיאולוגי שצריך לחפור בו ולרשום כל סימן חיים שהיה בו אי אז. כל אחד ואחת מנסים להבין ולשחזר את התחושות הגופניות האישיות, לפענח את התחושות ואת הכאב שהיו או עדיין מפעמים בו, ובעיקר לשכוח אותם או ליצור מערך חדש של זיכרון.
 
יש תעוזה מסוימת ביצירתה של ארז, לצלילי פסקול שעיצבו וערכו קרני פוסטל ואורפז אגרנוב, וניסיון לבטא רעיון מעניין בצורה מוחשית. התנועה, שניכרים בה סימנים של עבודתה של ארז עם גודר, נשברת ומתאחה, זורמת או תקועה, אינדיבידואלית או קבוצתית ומתפתחת אל הרעיון המיוחד של סימון פיזי של המפה האישית בעזרת טושים צבעוניים.
 
גם כאן תרמו ליצירה עיצוב התלבושות של ענבל ליבליך והתאורה של אורי רובינשטיין.