האפרוריות משתלטת

"הרפר ריגן" ובשמו המשני "כל הדרך הביתה" מאת סיימון סטיבנס נחל הצלחה מסוימת כאשר הועלה לפני שנה וחצי בתיאטרון הלאומי האנגלי. אחד הצופים באותה הצגה, שהתרשם ממנה עמוקות, היה יו"ר עמותת ידידי תיאטרון גשר, שמיהר להמליץ על רכישת הזכויות למחזה. וכך אמנם נעשה, ועודד קוטלר הוזמן לביים ולתרגם, ואף להביא עמו לתפקיד הראשי את לאורה ריבלין.
 
עד כאן נתונים טובים ומבטיחים. אלא שהתוצאה, המקצועית מאוד, אינה עושה חסד עם עצמה ולא עם המחזה המיוחד הזה המתאר מסע הזוי למדי של אישה, על סף שנתה החמישים, שבסופו היא חוזרת לביתה, אל המציאות שיש בה כאב, אכזבה, וגם קרן אור של תקווה.
 
הרפר ריגן מחליטה לצאת לבקר את אביה הגוסס. הבוס שלה, חסיד מובהק של האינטרנט ויו-טיוב, מסרב לבקשתה לצאת לחופשה של כמה ימים, בתה מתכוננת לבחינה על הפשרת קרחונים, ובעלה נשען על פרנסתה, בגלל פרשייה מביכה בעברו. הרפר מחליטה לצאת מביתה באוקסברידג`, לונדון, למנצ`סטר מבלי להודיע על כך למשפחתה. שם היא מגלה שאיחרה את המועד ואביה מת בבית החולים מבלי שיהיה לידו איש. לאחר סדרת מפגשים עם גברים מזדמנים ועם אמה, שאתה יש לה חשבון נוקב, הרפר חוזרת הביתה. האידיליה המשפחתית הרעועה שנחשפה במהלך המסע חוזרת אל כנה בשלום.
 
מבחינות מסוימות סטיבנס בנה מחזה "יווני" המוביל את הגיבור אל אמת חדשה, מכאיבה, בסדרת אפיזודות שדרכן עוברת הרפר מסע נפשי ורגשי. בכל אפיזודה היא פוגשת דמות שיש לה "סיפור". אלא שהאפיזודות  – גם כשהן כתובות היטב כשלעצמן – ודמויות המשנה אינן מתחברות לדרמה אנושית שצוברת משקל.
 
שלוש דמויות בלבד המופיעות בתחילת המחזה – הבעל, הבת וצעיר מהשכונה – ישובו בחלקו האחרון. החיבור בין האפיזודות הוא באמצעות דמותה של הרפר שאיננה יורדת מהבמה, למעט פעם אחת, ואת התפקיד התובעני הזה, שיש בו הרבה פסיביות של התבוננות והאזנה, מגלמת לאורה ריבלין.
 
אבל איכשהו גם משחקה המשוכנע וגם הבימוי המהוקצע של קוטלר נראו לכודים בתוך תפאורה אפורה תרתי משמע שעיצב מיכאל קרמנקו, שרק שתי קרני אור, ירוקה וכולה, בתאורה של אבי יונה בואנו (במבי) ותמונת הסיום, מצליחות לעורר אותה לחיים. האפרוריות של ההצגה מעמעמת את החיוניות והדרמטיות של המסע, והיא נובעת מתוך המחזה.
 
לצדה של ריבלין מופיעים דודו ניב האנרגטי כבוס התובעני, דניאל צ`רניש העדין כצעיר מהשכונה ששונא את הריח שלו ומעורר משהו אימהי-רומנטי אצל הרפר (וזו פרשייה שמשמעותה הדרמטית אובדת איכשהו), דבל`ה גליקמן כבעל המחוק, לוסי דובינצ`יק המתכתית מאוד בתפקיד הבת, נטע שפיגלמן הטרגי-קומית בתפקיד אחות בית החולים, מיקי לאון המגניב בתפקיד עיתונאי אנטישמי ושיכור כבר לפני הצהריים, יובל ינאי הענייני כגבר שבא לסקס מזדמן במלון, פירה קנטר כאם המתחשבנת ומחושבנת, בוריס אחנוב כבעלה השני, וג`ורג` אסקנדר כעוזרו.
 
כולם מצוינים בתפקידיהם, אך גם הם, כמו האפיזודות של המחזה, אינם מצליחים להפוך את ההצגה החדשה לחוויית תיאטרון מרתקת.