יצירתם המרתקת של ניב שינפלד ואורן לאור זועקת את מחיר מצעדו של העדר הלאומי הישראלי
קינה כחול לבן
ניב שינפלד ואורן לאור שינו מהלך יצירתי במחול החדש שלהם "פה גדול". הם אינם מספרים לנו סיפור ואינם מתארים מערכת יחסים אינטימית. הפעם הם מישירים מבט אל המדינה שלנו, זועקים בתנועה ובלי קול את קינתם על מחיר ערכיה. והם עושים זאת ביצירה מושלמת ובשיתוף עם הרקדנית קרן לוי, השוהה בביקור מולדת אחרי למעלה מעשר שנות פעילות באירופה, ועם דידי ארז שכתב מוזיקה מקורית מתעצמת וערך אותה בפסקול הכולל גם שני פזמונים-להיטים לאומיים-צבאיים.
המחול נפתח למעשה כשהמסך עדיין סגור, וברמקול נשמע המארש “קוראים לנו ללכת” של אפי נצר. כך, ועדיין ללא תנועה, נפרש בתודעת הצופים המצע הלאומי-עדרי, וכשהמסך נפתח וניב ואורן בבגדי שבת תכולים-אפורים, וקרן בחולצה לבנה וחצאית כחולה, מתחילים את מצעדם. זהו מצעד ממוסגר. השלושה עושים את צעדיהם כטור הנע בסנכרון מושלם, בצעדים מדודים, קדימה, ימינה, ימינה, ימינה, שוברים למרכז, משנים כיוון שמאלה, פה ושם מוסיפים רבעי צעדים, חצאי דילוג. לרגע נדמה שאולי קרן תשתחרר, אבל מבט קצר והיא שוב בשורה אחת עמם.
הפסקול של דידי ארז רוחש בדירבון נוסף. מתחילה התחושה שהמסגרת מתחילה להיסדק, משהו קורה שם. נוצרות חוויות, מתהוות תמונות המעלות אסוציאציות. פתאום נדמה שיש צורך לנוח, והמנוחה נדמית כמצבה. פתאום מתפרצת שירת מקהלה מצמיתה עם המנון חטיבה 7 שהלחין אורי וידיסלבסקי למילים של אביגדור קהלני, שהיה מפקדה. ולפתע, קורה המפץ הגדול של היצירה.
לא ברעש, לא בתרועה רמה, אלא בפה פעור חסר קול של קרן לוי הניצבת במרכז, בקו הבמה הקדמי. דקות ארוכות מדהימות שבהן רק הפה שלה "נע". הוא נפער לאטו, עד שהוא מגיע לפתיחה הגדולה, המזכירה כמובן את הציור של אדוארד מונק. אך שלא כציור, הפה של לוי חי, כאבו גובר, תנועתו הזעירה, עיוותו המיניאטורי, מקוננים. קינה כחול-לבן. ושוב חוזר המצעד, שינוי כיוון, כאילו לאחור, ושוב מלכודת העדר עושה את שלה, והפעם דידי ארז מצרף נעימה מלודית רכה, נוגה, מנוגדת כל כך לבומבסטיות של המנון החטיבה, שמהדהד בה.
"פה גדול" הוא מחול מקורי, נועז, שזוכה בביצוע מושלם של השלושה, כל תנועה מדויקת, כל מבע בהיר וחי, ובעיקר זו קרן לוי, רקדנית מיוחדת, מרתקת בכל המגוון הכוריאוגרפי והדרמטי ששינפלד ולאור יצקו לתנועתה. חווית מחול משמעותית ואף למעלה מזה. מהישגיהם החשובים ביותר של יוצרי מחול בארץ, ותעודת כבוד למפעל "הרמת מסך" במלאות לו 20 שנה.
בין סכנה לפיתוי
בחלקו הראשון של הערב המיוחד הזה אירחו שינפלד ולאור את נועה שדור ויצירתה "אל תוך הלילה", שהיא מחווה לסרטיו של הבמאי ראס אייר ולעיתוני הפשע מהמאה שעברה, שבהם סיטואציות מהמציאות מבוימות בקפידה כשהן מחברות בין סכנה לפיתוי.
המחול של שדור בנוי כדואט של הרקדנים אלכס שמורק ואנדראס מרק, בתלבושות שעיצבה טניה ג`ונס, בחלל במה שעיצב ניצן רייב עם שוליים מסוגננים של אולפן סרטים (אני משער). את הדואט מלווה פסקול של יאייה ס` מהרי הכולל מוזיקה מסרטי מאייר, וקטעים אחרים כולל אלה של יוהאן שטראוס, סטיבי וונדר, קינסקי ואחרים.
מכיוון שאינני מכיר את סרטי ראס מאייר, ולא את עיתוני הפשע, אין לי יכולת לבחון את המחווה של שדור ככזאת. למען האמת אפילו הייתי אומר שהמידע הזה מיותר ומפריע להתייחסות אל היצירה, וכך גם הדברים הנוספים הכתובים בתכנייה. אלה יוצרים ציפיות, שהצופה המודע להן מחפש את פענוחם ברעיונות הכוריאוגרפיים, במקום להתמקד ברקדנים ובתנועתם, ולתת פענוח אישי למתרחש.
למעט ההסתייגות הזאת, הדואט של שדור מעניין ובעל תפניות טובות, ובעיקר בזכות שמורק ומרק שתנועתם מהוקצעת מאוד, החיבור ביניהם מצוין, וברגעים רבים הם מפגינים מבע משמעותי, חידתי במיטבו, כששמורק עוברת בין אימה לשליטה, ומרק נע בין תום לאיום.
בסופו של הדואט, כשנדמה שתם ונשלם, צץ בעומק הבמה רקדן אורח, אלון פרידמן, בקטע סטפס קצרצר, שלא ברור לי על מה ולמה שדור בחרה לסיים עמו את יצירתה.
06/12/2009
:תאריך יצירה
|