פסטיבלים - סיכום הרמת מסך: השלם גדול מחלקיו

מסירת מפתחות הניהול האמנותי ליוצרים הוותיקים חיזקה בעיקר את מעמדם וחידשה את הילת האירוע

ממיטב היצירה

אין ספק כי פרויקט "הרמת מסך" הפך ב-20 שנותיו לאירוע החשוב ביותר בתמונת המחול הישראלי, ולמקור שופע של כוחות יצירה וביצוע שקמו לרשות התרבות המקומית, ובהרבה מקרים גם כנציגיה בחו"ל. לא מעט, כמובן, בסיוע של "חשיפה בינלאומית", המפעל האישי של יאיר ורדי, מנהלו הבלתי נלאה של מרכז המחול סוזן דלל בנווה צדק.

השבוע, בעוד "הרמת מסך" בעיצומה, כבר מציפים את מרכז המחול כ-140 אורחים מבירות מחול בעולם, יותר מאי-פעם. מה שמוצע להם ובלוח זמנים צפוף הוא מיטב היצירה של השנה החולפת, ומנקודת מבט מסוימת אולי גם סיכום של התפתחות המחול הישראלי בעשור הראשון של המאה ה-21.

בסך הכל הועלו ב"הרמת מסך 2009” 16 יצירות חדשות, מרביתן באיכות טובה מאוד, וכמה מהן, בעיקר אלה של היוצרים הוותיקים, ייחודיות, מקוריות ומטלטלות. זה טבעי – אם כי זה חורג במידה מסוימת ממטרותיו הראשוניות של המפעל כבמה מרכזית לעידוד יצירתם של האמנים הצעירים והעצמאיים במחול ולחשיפתה.

אבל חגיגת ה-20, שתפסה את מארגני האירוע בצל משבר מסוים ביחס לניהול האמנותי שלו, אפשרה לפרנסיו להרחיב את מטרותיו ולנצל את הניסיון המוכח והמוניטין שצברו היוצרים הוותיקים, לזמן אותם ליצור ויחד עם זאת לצרף, כל אחד לפי בחירתו, יוצרים צעירים, ולתפקד כמנהלים-אמנותיים. זאת בתקווה כי יצמח דור חדש של מנהלים אמנותיים שימשיך את הישגי הקודמים.

תיאוריה לחוד, כוונות טובות לחוד ותוצאות לחוד. אינני בטוח שהמטרה האחרונה אמנם יכולה להיחשב כהצלחה, באף אחד מהמקרים. ולא משום שהוותיקים לא באמת פעלו כמנהלים אמנותיים, לבד מעצם הבחירה שהייתה חייבת לקבל אישור של נילי כהן, ראש מדור המחול וסגנית ראש מנהל תרבות. עם זאת, העמדת יוצר צעיר, או שניים, לצד וותיק בערב אחד נתנה הזדמנות לראות עד כמה נוצרה כאן המשכיות, או אולי אפילו פריצת דרך.

לשוב ולראות

אחד המבחנים החשובים לכל יצירה היא היענות הקהל. והשנה זה בלט במיוחד, כאשר בכל המופעים היה האולם הגדול של סוזן דלל מלא לחלוטין. זה מרגש, וזה מחייב מסקנות הן ביחס לאופי האירוע בהמשך, הן ביחס למספר ההופעות. לא די בשתיים בלבד, כמו השנה, אפילו ביחס למאמץ הרב שהיוצרים השקיעו בחודשי החזרות הארוכים.

המבחן האחר הוא הרצון לשוב ולראות יצירות שהועלו במהלך השבועיים שעברו. אם אבחן את עצמי בנקודה הזאת, יש רק מעט מאוד יצירות שלא אשוב לראות. בלטו במיוחד יצירותיהם של הוותיקים, “פה גדול" של ניב שינפלד ואורן לאור, “אוהבים אש" של יסמין גודר, "אנו" של נעה דר – שלוש יצירות בעלות עוצמה ומשמעויות מרתקות, ו"טראוט" המופלא של ענבל פינטו ואבשלום פולק (שכבר ראיתי שוב וגיליתי בו הרבה מעבר למה שחוויתי בפעם הראשונה).

מאלה שעשו צעדים ראשונים אציין שוב את ענת גרגוריו והטריו שלה "בהקיץ", את עירד מצליח והטריו שלו Unter Den Linden, את איריס ארז והטריו שלה "נמביה", את טליה בק והסולו "מַעֲצָמָה", וכן את Blossom של יערה דולב ו-No.6 של מיכאל מילר, לששה רקדנים.

לא ציינתי ברשימה את תכנית מסך 2 של להקת ורטיגו, שבה הועלו יצירותיהם של נעה ורטהיים ואלעד שכטר. לצערי הרב יצאתי מההופעה שלהם, שאותה ראיתי בערב האחרון, במידה רבה של אכזבה. לא הצלחתי להתחבר אל "רוני" של שכטר, ולא מצאתי ב"מאנא" של ורטהיים את הרעננות והמקוריות אפיינו בעבר את יצירות הלהקה, וגם הביצוע נראה לא מגובש דיו. ואולי זו אשמתי, שאחרי ששה מופעים הייתי מלא וגדוש חוויות, ועיני כבו מראות את הטוב והיפה גם ביצירות אלה.

בסיכומו של דבר, כפי שמעידות רשימות הביקורת ורשימה זו, יצאתי בהרגשה טובה מאוד ש"הרמת מסך 2009” עדיין יכולה להפתיע, לרגש, לגלות יצירתיות מתחדשת של ותיקים, ותקווה ליצירתיות פורה בעתיד של הצעירים.