יולי ואוגוסט על הצוק

אין זה מקרה ראשון שבו שחקנים יוזמים העלאת מחזות עבורם. החיפוש המתמיד אחר תפקידים טובים מביא לא אחת פתרונות יצירתיים טובים. זה קורה הרבה בפרינג`, לעתים גם בתיאטרון הרפרטוארי והממסדי. במקרים כאלה מתרחש אחד משני תסריטים: התיאטרון מסייע ותומך, נותן חסות יח"צנית, ומניח לשחקנים להריץ את תוצרתם. התסריט האחר, הנדיר יותר, הוא שהתיאטרון מאמץ לרפרטואר השוטף את ההצגה, מריץ אותה,  ומתגאה בה כאילו נולדה מיוזמת הנהלתו האמנותית.
 
זה התסריט שהשחקנים מייחלים לו, וזה מה שקרה לשני השחקנים הצעירים של תיאטרון גשר, נטע שפיגלמן ואורי יניב שהתלבשו על המחזה "10 שניות" מאת איגור באוארסימה, שזכה לפופולריות רבה באירופה מאז שהועלה לראשונה בגרמניה בתחילת העשור. השמועות על עבודתם כבר זלגו החוצה, ובשלב הקריטי, אחרי חודשים רבים של עבודה עצמית, תוך כדי חזרות על "הלילה ה-12", "טרטיף" ו"הרפר ריגן", כשהם כבר שקועים עמוק בתוך העלילה והדמויות, כולל עיצוב התלבושות והאבזרים שהביאו מהבית, הצטרף יבגני אריה ליוזמתם, והעניק להם בנדיבות את הון כשרונו כבמאי, ואת חסותו כמנהל האמנותי של התיאטרון.
 
עלילת המחזה מספרת על יולי, צעירה שהחליטה לשים קץ לחייה בקפיצה מצוק בגובה 600 מטרים מעל פיורד נורווגי. אין לה סיבה מוכרת לעשות זאת. אבל בין ג`וינט משועמם לאחר חסר לה הריגוש שנותן טעם לחיים. היא היצור הגרמני החדש, אם כי לא בדיוק ורתר צעיר נוסח גתה. היא מחפשת בצ`אט-אינטרנט שותף שיבוא ויתאבד אתה. על סף ייאוש היא מוצאת אחד כזה, צעיר ושמו אוגוסט. הרעיון המטורף שלה מושך אותו אליה, והוא מסכים להצטרף למשחק החיים והמוות שלה.
 
על הצוק מתפתח הצ`אט וחושף מערכות מורכבות של עולם צעיר חדש, נואש, גם אם הוא מצוי בבדידות מעיקה כמו זו של אוגוסט, או נמלט מהצלחה וקשרים כמו יולי. אבל על הצוק, ברגעים שלפני הקפיצה המתוכננת, גם נוצר בהדרגה הקשר המשמעותי הראשון של השניים. קשר למוות שהוא, ולו רק לכמה שעות קפואות, גם קשר של חיים.
 
שם גם מתברר כי יולי בעצם חיפשה מישהו שיתעד במצלמת הווידיאו שהביאה את השעות האחרונות ואת ההתאבדות, ואת הדברים האחרונים, הארוכים, שיש לה לומר על החיים. אוגוסט אולי חשב שמדובר במה שיתגלה כרעיון-סרק, אבל יולי כובשת אותו. הם מתחברים בהדרגה, הם מגלים זה בזו את מה שכנראה לא היו מגלים אי שם, בבר המקומי או בשבילי האקדמיה, אם היו נפגשים שם. האם מאוחר מדי? התשובה על כך היא למעשה תרומתו המרתקת של המחזאי לסיפור האמיתי שקרא בעיתון.
 
שפיגלמן ויניב נכנסו עמוק לתוך הדמויות של יולי ואוגוסט, והדבר ניכר היטב במשחקם ובקשר המיוחד ביניהם על הבמה היפה שעיצב מיכאל קרמנקו, שמצא פתרון מרשים לעיצובו של הצוק הקפוא. הטקסט, בתרגומו המצוין של גד קינר, נובע אצל שניהם בטבעיות מוחלטת. לרגעים הייתה תחושה שהם מאלתרים או ממציאים את הטקסט.
 
שפיגלמן עוברת בקלילות מצד ההומור לצד הייאוש, היא מצוינת כשהיא נחושה מאוד, והיא מרתקת כשהיא נסדקת. יניב מגיש לה נפלא חבטות של ליצנות, של ספקנות, והוא מרגש כשהוא נחבט בחזרה, מאוהב ונלהב. יחד הם יוצרים דואט מרשים, והשיא שלו בלי ספק כאשר מתגלה להם האור הצפוני הנהדר שיצר מעצב התאורה דמיטרי גורביץ.
 
את ההצגה מלווה מוזיקה שכתב אבי בנימין, ובעיקר, כשיר נושא – ומבלי שיינתן לכך קרדיט בתכנייה – הלהיט המרגש "Mad World” מהסרט "דוני דארקו" בביצועו המקורי.
 
"10 שניות" היא הצגה שעל נקלה הייתה יכולה להיות הצגת פולחן, אם הייתה מועלית במסגרת הפרינג`. העלאתה בהאנגר של גשר מזמינה הצלחה דומה, שהיא ראויה לה.