שרוט לי ואשרוט לך

מחזהו של מאנליו סאנטנלי האיטלקי, בתרגום של רבקה משולח, ובבימויו של אילן שני מספר על מפגש טעון חומרי נפץ בין אם בת 77 לבנה, ביום הולדתו החמישים.

לכאורה הבן מגיע  כדי לסעוד את אמו האלמנה במחלתה הסופנית, אך עד מהרה מתגלה כי הוא מגיע כדי למצוא מרפא למחלתו שלו, כפי שהוא מגדיר את מעגל משבריו האישיים. הוא עיתונאי כושל שמחפש דרך לכתוב ספר על גסיסת האם, שהיא אמנם איטלקית אבל בפועל היא דגם מייצג של מה שמכונה "אם פולנייה".
 
אמונתו של הבן שחולשת אמו תשחק לידיו נתקלת כמובן בחומה שהיא הקימה סביב עצמה כל שנות חייה, ובעיקר בשנות קיומה של משפחה שבעצם לא רצתה בה, אבל "ככה היה מקובל" - להתחתן וללדת. מה שנהגה לעשות כל השנים – סחיטות רגשיות, נקמנות, העמדות פנים – היא גם עושה בהזדמנות הזאת. כך, למשל, כשמתברר כי הבן פוטר מהעיתון או כשנחשף כל כישלון אחר שלו.
 
המחזה כתוב בנגיעות של הומור, שמטעות לרגעים לחשוב שאמנם מדובר בדרמה קומית, כפי שההצגה מוגדרת בשלטי הפרסום של תיאטרון חיפה המעלה אותה. למעשה זהו הומור מסויט מאוד, שמאפשר למחזאי לכתוב דמויות שיודעות להשחיז את לשונותיהם זו כנגד זו, כאילו על פי הכלל הקבוע ביניהם האומר "שרוט לי ואשרוט לך". בסופו של דבר, כשהמחזה מגיע אל סיומו המפתיע והמוזר למדי, אין מנצח בדו קרב אלא שני מנוצחים בלבד. אולי רק אחותו השומרת מרחק טלפוני יעיל מאמה ואמורה להחליף אותו.

 
"אמא מלכה", צילום: כפיר בולוטין
 
אילן שני ביים ביעילות את המחזה הכולל תפקיד טוב למדי לאלפרדו, בן האבוד בתהומות חייו הכושלים תחת שלטון אמו. נעם בן אז"ר מצליח להבליט יפה את הפער בין האיכות הגנוזה של הבן למעיכה הנפשית והמעשית תחת המגף האימהי האוהב. כשלונו של אלפרדו בחיי נישואיו ובעבודתו מוסברים בבירור באמצעות משחקו של בן אז"ר.
 
אך התפקיד שעליו קם המחזה הוא כמובן זה של רגינה, האם הטורפת על פי כל כללי הטקס, ובמשחקה הנפלא של מרים זהר היא נראית, ולא בכדי, כהתגלמות זקנה צבועה והרסנית למדי. זהר מעצבת להפליא את ההומור העצמי המהווה כן שיגור נוח להנחתות שלה. היא מצוינת במיוחד כשהיא מגלמת את מהלכי הסחיטה וה"הרג באהבה" ואת מה שניתן לכנות כ"וידוא הריגה", וברגע אחד גדול שהמחזה מעניק לה, היא חודרת עמוק אל כאב האמת הנוראה של הקיום האימהי של רגינה.
 
לילי בן נחשון, בניגוד לסגנון עבודתה המינימליסטי,  עיצבה את דירתה השכורה של האם, על כל מרכיביה, בריאליזם מוחלט. סבטלנה בירגר עיצבה תלבושות טובות, חואן כהן עיצב את התאורה, ורן בגנו כתב מוזיקה המעניקה דימוי משפחתי נעים לדו קרב ההרסני בין האם לבנה.