כאילו בצירוף מקרים נפלה הצגת הבכורה של מחזהו של מוטי לרנר "אהבה קשה" (של תיאטרון חיפה) לתוך סערת ה"תינוקות שנשבו" שחולל נשיא המדינה, משה קצב. "כאילו", משום שזה לא ממש צירוף מקרים אמיתי, שהרי הוויכוח בין חילוניות לדתיות הוא לחם חוקנו, אם לא מיום שבו הקדמנו נעשה לנשמע, אי-אז אי-שם, אז לפחות מאותו יום שבו הכריז בן גוריון על הקמת המדינה.
ברור כי לרנר לא ממציא את המחלוקת, ועוד יותר מזה ברור שהוא לא יטען לעולם שביכולתו ליישב אותה. משום כך, כל ציפייה שבסופו של המחזה הוא יגיש לנו פיתרון של ממש למחלוקת היא ציפייה מלאכותית.
לא כן ביחס לציפייה כי הדרמה שהוא מגולל במחזה שלו תגיע איכשהו לסיומת שתצדיק את המהלך שקדם לה. אלא שלרנר נמנע מלנקוט עמדה של ממש בסכסוך שהוא מתאר בין החילוני לדתי. הוא מותיר את המחלוקת שבויה בעצמה, נטולת יכולת לנתץ את כבליה. זאת ראייה פסימית מאוד, שאולי משמשת משל למה שמתרחש בין עובדיה יוסף ליוסף לפיד.
ואולם גם כתינוקות בשבי איננו אוהבים שיאכילו אותנו בכפית בלי שיספרו לנו סיפור. והסיפור שלרנר מביא הוא סיפור פשטני מאוד, ואפילו רעוע פה ושם: צבי, סופר שחזר בשאלה, נפגש אחרי 20 שנה עם חנה, גרושתו המתמידה באמונתה, בפגישה הרת-גורל.
צבי מוזמן לביתה של חנה (השניים התגרשו כשנה אחרי נישואיהם, כשהוא בן 20 והיא בת 17!). הסיבה להזמנה המפתיעה היא שבנו של צבי מנישואיו השניים ובתה של חנה, מנישואיה השניים (לרב המבוגר ממנה ב-35 שנה) נפגשו באירוע משפחתי והתאהבו. חנה מבועתת מהרעיון שיהיו שידוך, אירוסין וחתונה בין הצאצאים, צבי לעומתה טוען שזה עניינם של הילדים.
מהר מאוד מתברר שהעניין הזה הוא בסך הכל תירוץ, החוזר על עצמו במהופך, להפגיש בין צבי וחנה שלא חדלו לאהוב זה את זו. בתוך מפגשם הראשון מתחוללים שני נסים - בתשוקתם הנעורה השניים מזדווגים בעוד שבעלה הישיש של חנה, הנמצא בבית החולים, נופח את נשמתו.
על רקע טלנובלי זה, שיש לו סניפים והתפתחויות, מתקיים לכאורה הדיון על חילוניות ודתיות. לכאורה, משום שלמעשה מדובר על התקפה ברורה של צבי על האמונה, ככלל, וזו של חנה בפרט. ההתקפה, יש לומר, היא כל כך טוטאלית עד שהיא כופרת ביכולת המימוש של העיקרון על פיו איש באמונתו יחיה.
דמותו של צבי, במשחקו המדויק מאוד של דורון תבורי, שאינו מחמיץ שום זווית חדה או קהה שיש בה, אמנם מתקבלת על הדעת איכשהוא במערכה הראשונה, ואפילו פה ושם חושפת רגישות, אך במערכה השנייה היא הופכת להיות נטל מעיק, חסר הנמקה רעיונית או דרמטית.
לעומתו, דמותה של חנה, במשחק רגיש ומרגש של נעמה שפירא, מתייצבת מהרגע הראשון כדמות של אישה הנחבטת ומתחבטת, לא באמונתה ולא באהבתה אלא בדרך לאחוז בשתיהן. דווקא היא, שמייצגת את האורתודוקסיה, מבינה את הצורך החיוני בקיומו של העיקרון "איש באמונתו יחיה" ודווקא היא תהיה בסופו של דבר מי שתשלם את המחיר על כך.
עמית גזית ביים באופן קורקטי מאוד את הדיאלוגים הקולחים של לרנר. התפאורה של טלי יצחקי מייצגת את הפער בין שני העולמות – שכונה דתית במערכה הראשונה וים תל-אביבי במערכה השנייה, בקווים נקיים ובבדי רקע. לכך מסייעים תאורה טובה של שולי זיו וכמה משפטים מוזיקליים "קולנועיים" יפים של עודד זהבי.
קישורים
לדף ההצגה
עוד על פרשת קצב - בווינט
27/11/2003
:תאריך יצירה
|