תיאטרון: מחזאות מקורית ופרינג` תוסס
 
הסיכומים עפים סביב כמו להק זבובים למה שהיה או לא היה, טוב או רע, חשוב או נשכח בכל תחומי החיים. למרות שאינני יודע מה השיטה הנכונה לכך, תרמתי את חלקי לאחד הסיכומים האלה כשהתבקשתי לציין הצגות זכורות לטוב לצורך הרכבת רשימה שממנה תיבחר הצגת העשור. הייתי רק אחד מרבים שתרמו את זכרונותיהם, ומתוך הרשימה הארוכה נבחרו כ-60 הצגות, שמתוכן התבקשתי, כתורמים האחרים, לבחור חמש שראויות לתואר "הצגת העשור".
 
מילאתי את חלקי במשימה כשאני מחייך חיוך גדול. אין לי מושג מי ההצגה הנבחרת, אבל ברור לי מראש שהיא איננה "הצגת העשור" ולו רק משום שאין דבר כזה. איך  שלא אתבונן במושג הוא נראה לי מלאכותי, חסר תוקף ומשמעות לעשור עצמו, ובעיקר לתיאטרון. לפחות ככל הידוע לי לא נוצרה אצלנו אפילו הצגה אחת, ולא נוצר מחול אחד, ולא הועלתה אופרה אחת, שיכולה לייצג לבדה פרק זמן מוגדר כ"עשור" או "מאה" או "אלף שנות תרבות".
 
אם הייתי נדרש לשאלה אם אני יודע, בין אם ראיתי אם לאו, אם יש הצגה אחת שיכולה לייצג משהו, לבד מעצמה, ודאי הייתי בוחר ב"הדיבוק" ההיסטורי של הבימה, שחוויית הצפייה בו עדיין מהדהדת בי וקורותיה והיותה הם פרק בתולדות התיאטרון של המאה הקודמת.
 
ומה אם הייתי נדרש לבחור, אצלנו, שתי הצגות? זה כבר מתחיל להיות קשה. אבל לרגע אתעשת ואצביע על "הוא הלך בשדות" של הקאמרי הבתולי שהעלה על הבמה את מה שנהוג לראות כתיאטרון הצברי המנוגד לזה של הבימה-הדיבוק. ואולי "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין הסאטירי. כלומר שלוש הצגות שסימנו מהלכים ארוכי טווח, ואולי מחכות לאלה שיחליפו אותן במגדל השמירה של התיאטרון הישראלי.
 
אך אל נטעה, באמירה הזאת אין שום כוונה להמעיט בשום הישג זה או אחר שהיה למחזאי, לתיאטרון, לבמאי, לשחקן וליוצרי החוויה הבימתית השנה, או בעשור החולף או במאה השנים האחרונות. והכי קל זה להרכיב רשימה, למצוא ציטוטים מביקורות, להצדיע ולחלק פרסים, ואפילו לבעוט ולהעלות קצף על שפתיים זועמות.
 
אבל כיוון שגם לכל בחירה יש בחירה אלטרנטיבית, החלטתי שלמעט בעניין אחד, בהמשך, אמנע מלנקוב בשמות, ואותיר את השטח למפריסי הפרסים ומעטירי הכתרים ומגביהי הגביעים של יוהרתם האישית כמביני דבר טובים יותר מאלה שנושאים בעול.
 
אבל מה מסתתר מאחורי כל הברק והזוהר של בחירה כזאת? מה בכל זאת דוחף אותי לכתוב את הרשימה שלי, אפילו אם היא חותרת תחת הצורך של כתיבתה? התשובה על כך היא במילה אחת: תקשורת. לטוב – כמי שמביאה את דבר התרבות להמונים, ולרע – כמי שמבקשת, לעתים גם תובעת ובכוח, לתפוס את מקומה של התרבות כגורם המעצב את האנושות לדורותיה.    
 
ובכל זאת, אולי, אפשר לומר משהו מסכם על העשור האחרון בתיאטרון שלנו? בהחלט. זה היה עשור של בינוניות קיומית עם כמה הצצות מעניינות וראויות לעולם של ערכים  – תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אבל שלא כמקובל, המעט לא מחזיק את המרובה.
 
לעומת זאת, אני בכל זאת יכול להצביע על שני מהלכים שאני רואה אותם כמאפיינים של העשור החולף בתיאטרון הישראלי: האחד, והברור לעין נוכח השפע המוצע, הוא עליית קרנם של המחזות הישראלים בלוח ההצגות חרף העובדה שהממסד התיאטרוני המורכב מהנהלה פלוס קניינים לא ממש נלהב להתהדר בהם, גם אם לא אחת דווקא הם עשו קופות מרשימות. אלא שהכמות ככל שהיא מרשימה איננה מעידה על האיכות אלא רק על כך שכמו בבירות התיאטרון בעלות הוותק בן מאות השנים גם התיאטרון הצעיר של ישראל יודע לרדת נמוך ולעלות לפסגות. בערך באותו יחס בין טוב ביותר לרע ביותר וביניהם לבין הבינוניות.
 
המהלך האחר הוא ההתפרשות המרשימה של הפרינג` בתמונת החוויה של שוחרי התיאטרון הטוב, המקורי, החתרני-נועז וגם המבדר, בהחלט. הרחק מכיסו של הנדיב הממשלתי מתרחשים שם אירועים מרתקים, וכן, גם הרבה קש וגבבה. זה צפוי וזה גם המקום הנכון להיכשל. אבל זה גם המקום שהראה איך אפשר בכל זאת להצליח ולקדם את התיאטרון, באיטיות אבל בקביעות.עד כדי כך שפה ושם כבר יש ניצני פרינג` בגני הטירות הגדולות של אבירי הממסד. ובמקום שיש תמונע וצוותא, מלינקי, סימטה, קרוב וקליפה ועוד יוזמות עצמאיות – שם יש גם תקווה לעשור הבא, שאולי ייטיב עמנו קצת יותר.  
 
אופרה: סדקים במעגל סגור
 
הישגים כאלה אינם נחלת האופרה אצלנו. שלוש או אפילו ארבע יצירות ישראליות בעשר שנים על במת האופרה הישראלית ועוד שבע הפקות מופת מיובאות מייצגות את מה שלא קרה. הפקה ישראלית מקורית לאופרות הגדולות היו פעם ונעלמו. יצירות מופת מרפרטואר המאה ה-20 היו פעם ונעלמו לבלי שוב.
 
אני יודע שאופרה זה לא בדיוק מה שמחזיק נשימה עצורה בציבוריות הישראלית. אופס... זה מה שאומרים. אבל כשיש שידור חי בפארק או בכיכר, וכשיש הפקות של כוחות מקומיים חובבניים מתברר שיש הרבה יותר אוזניים רעבות ועיניים כלות למותג היוקרה הזה.
 
טוב שאחת לשנה באה לכאן סדנת האופרה הבינלאומית, ובעיקר טוב שפה ושם יש גם במתחם הזה סממנים של פרינג`, וכמה יוצרים שמתעקשים ומצליחים לפרוץ את המעגל הסגור. 

מחול: הפלישה הגדולה לאירופה
 
ההיפתחות של התרבות הישראלית החלה בשנות החמישים עם תיאטרון המחול ענבל, ובשנות ה-60 עם בת שבע, ואחר כך בת דור והקיבוצית. אלה גילו לפרנסי התרבות הישראלית שיש בחוץ צמא ליצירה וליוצרים מישראל.
 
העשור החולף הפך את הפלישה המחולית שלנו, בעיקר באירופה, אך גם בארה"ב וביפן, לנכס חיוני. לאו דווקא כשגרירי תרבות – וזה עניין שלא צריך לזלזל בחשיבותו -  אלא כמהלך החושף את היוצרים שלנו לעבודת עמיתיהם שם, ולהפך. הדיאלוג הזה הפך לעניין כל כך טבעי עד כי רבים מביטים בי בעין תמהה כשאני מציין את העובדה המרתקת הזאת. ביג דיל.
 
כן, זה בהחלט ביג דיל.  כשם שזה ממש מופלא ומפליא לראות עשרות יוצרי מחול, בצעדים ראשונים או בצעדים מתקדמים, משתתפים בתחרויות וזוכים בפרסים החשובים ביותר.  וזה בהחלט מרגש לעבור מפעלי מחול שנתיים, בסוזן דלל ובתמונע ולמצוא בהם שמות חדשים. וזה חשוב גם אם לא כל המשתתפים בהם ימשיכו הלאה, כשם שלא כל המחזאים המשתתפים במפעלות קריאת המחזות של בית ליסין, וגם בקאמרי ובצוותא, יזכו לראות את השקעתם מניבה פרי.
 
כי ההתנסות הזאת, במחול ובתיאטרון, בפרינג` ובסדנאות, היא עקרונית הרבה מעבר  לספירת מלאי של מה שנוצר במפעלים האלה ולאיכות התחילית של מרבית היצירות והיוצרים. כי רק כך נוכל להעריך אם יש התפתחות או סיכוי להתפתחות, ולתנועה לכיוונים חדשים ומחדשים.
 
אך בעיקר,  אולי באמצעותם בכל זאת יגיע גם האירוע המכונן שיוכל לטעון כי הוא המעצב וגם המייצג את עשור אמנויות הבמה הבא עלינו לטובה.