ערב העלאתן של 12 יצירות מחול חדשות של יוצרים ותיקים וחדשים נועד צבי גורן לריאיון אישי עם נאווה צוקרמן, המנהלת האמנותית של הפרויקט בארבע השנים האחרונות.
"שניה אחרי הפיגוע אנחנו שואלים איפה האושר"
"היצירות השנה פונות פנימה, כמו ציבור שלם, אל המקום שבו נגמרות המילים, המקום הנקי, בלי פוליטיקה, שבו מחפשים את ההבטחה הראשונית, שבו אין כוח להתריס לשאול שאלות גדולות, אלא חוזרים אל ההבטחה הקטנה, שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים", כך מעידה נאוה צוקרמן על אופיין של היצירות שיועלו השנה ב"הרמת מסך".
"כל יוצר הלך אל החיפוש הקטן הזה, לקשר, אהבה, חיבוק, גם בתוך שאלות של זהות" היא מוסיפה, "הנה עכשיו, במסיבת העיתונאים הזאת, אנחנו שנייה אחרי פיגוע. אבל אחרי התגובה הראשונה אנחנו תמיד חוזרים אל הריבוע הקטן, רוצים בית, ליצור בית חדש, לשאול שאלות כמו איפה האושר".
פרויקט דגל
"הרמת מסך" הוא פרויקט הדגל של המדור למחול במשרד התרבות. 12 יוצרי מחול עצמאיים מקבלים תמיכה כלכלית ואמנותית כדי להעלות יצירות חדשות בבכורה, שיועלו במהלך שבועיים החל מה- 16 בנובמבר.
הפרויקט זוכה להצלחה בקרב הקהל. 700 אלף איש נוהרים היום למופעי מחול, לעומת קהל מצומצם של עשרת אלפים בלבד לפני 15 שנים,כשהופק לראשונה פרויקט "הרמת מסך". בשנים שחלפו מאז נחשפו בפרויקט רקדנים, כוריאוגרפים וקבוצות, שעשו בו את צעדיהם הראשונים וכיום הם כבר מוכרים, וכמעט כולם אף מרבים להופיע על בימות המחול והפסטיבלים השונים בעולם.
הניהול האמנותי של הפרויקט נחשב בשעתו כמשימה ראשונה במעלה. בארבע השנים האחרונות , כאמור, מנהלת אותו נאווה צוקרמן, חלוצת תיאטרון-תנועה ומקימת תיאטרון תמו-נע. הריאיון עמה התקיים לאחר הצגת כמה קטעים מהיצירות החדשות.
"חיבור לאמנויות – כטריגר, כטיזר"
- מה הקו המנחה אותך כמנהלת אמנותית?
"רק עכשיו אני מתחילה להבין. לפני ארבע שנים ראיתי יצירות מחול יפות על הבמה, אבל ברבות מהן האמירה לא הייתה ברורה, והתוכן לא היה נגיש. המוזיקאים כתבו ממרחק את המוזיקה ליצירה, ולא הייתה הזעה המשותפת, שאני מאמינה שהיא המולידה את היצירה. היה ריחוק וניתוק בעבודות בין המוזיקה למחול ולחלל".
- מה שינית בכל זה?
"קודם כל באתי ודרשתי מהכוריאוגרפים שיהיו מחוברים לאמנויות אחרות. כטריגר, כטיזר, לא כדי לראות את זה בתוצאה. היום אני יכולה להגיד שנפתח חלון, קודם כל לקהל שמשלם כסף, וגם ביניהם וגם לשאר האמנויות. הם מקשיבים היוצרים, נפתח להם משהו".
"אני מנסה להסביר להם את עצמם"
- לכל אורך עבודתך כיוצרת היית סמל של תחום תיאטרון-תנועה, והנה את נכנסת לתחום המחול הנקי. בשנה הראשונה עוד ניכר אצלך הקו המוכר ההוא שלך. והנה....
"חזרתי למחול. כן. זה המקום שממנו נוצרתי. המחול זה המקום שבו נגמרות המילים ואני באמת מאמינה בזה, בכל הלב. זה המקום הכי אמיתי. זה המקום הנקי, האמיתי, הפנימי, שמדבר, שמבטא את העולם שהוא חי בו, ואת הטירוף הזה. זו היכולת של הגוף לבטא בלי מילה".
- את יוצרת בעצמך, לא עושה לעצמך הנחות. וכאן את עובדת עם יוצרים צעירים, מתחילים. הדיאלוג אתם אפשרי? הם הרי באים מעולם אחר..
"קודם כל זאת הזדמנות ענקית. לפעמים אני מקנאה בהם. לי לא היה אף אחד. אני לא באה אליהם כמו גננת או מורה, אני לא באה כמי שיודעת. אני באה, מקשיבה, מתבוננת ולומדת מה הוא מגמגם שם, זה הרי גמגום בהתחלה. ואז אני שואלת למה הכוונה, מה היוצר הזה יכול לספר לי בעשרה משפטים. אני מנסה להסביר להם את עצמם. אני כמו ראי שלהם. הניסיון נתן לי את היכולת לעזור נכון".
"אם לא תדברו לא תלכו הלאה"
- מה קורה במהלך העבודה?
"זה קשה. שלומי ביטון, למשל. בהתחלה ישבנו ביחד במשך שעות, אני שואלת משהו והוא עונה לי במילים בודדות שמצטרפות בקושי למשפט אחד. היום הוא רץ בדיבור. וזה אחד הדברים החשובים ליוצר. אני אומרת להם `אם לא תדברו לא תלכו הלאה`.
ככה היה בשעתו גם עם עמנואל גת. הוא רקד, ואחר כך שאלתי אותו בעדינות `מה שאתה עושה שם, מי הוא? מה הוא? מה הוא עושה?` הוא ענה לי אז `אני לא תיאטרון ואני לא חייב להסביר`. אמרתי לו שאני לא באה מלמעלה, שאני באמת רוצה לדעת, שאני הולכת לאיבוד. איכשהו התחילה שיחה מאז, וזה השתנה, והיום אנחנו שבים ומזכירים לעצמנו מה היה.
זה מצער אותי עד היום כשאני שומעת `אנחנו רקדנים, ואם זה לא ברור אז את יכולה ללכת הביתה`, אבל אני מבהירה להם שאין יותר פטור, משום דבר. זאת עבודה קשה, וצריך להתעקש להבין, ולעזור להבין, כי אחרת אתה מוותר, וכל ויתור הוא ויתור על כל העבודה".
":אני באה מאותה בדידות"
- מה בעצם מעניין בלהיות מנהל אמנותי בפרויקט שבו 12 היוצרים הם למעשה המנהלים האמנותיים של עצמם?
"בדיוק בשביל זה אני פה, אחרת זה לא היה מעניין אותי. כל אחד מהם הוא אינדיבידואליסט, ודאי, גם אני, ומבחינתי האישית הפרויקט זה אני. אני נאווה צוקרמן שיצרה את הריקוד הראשון שלה בגיל חמש ביד אליהו. אני אותה ילדה. אני באה מלהיות חברה של כל אחד מהם, מאותה בדידות. ואני רואה אותם. ודאגתי ליצירה של כל אחד מהם, דבר שלמדתי מהניסיון שלי במשך השנים".
- יש ב"הרמת מסך" גם מפגש, שלא היה תמיד, בין יוצרים ותיקים ומנוסים לבין יוצרים חדשים. האם יש הבדלים בגישה שלך כלפיהם?
"אין הבדל. זה אותו הדבר. יוצרת ותיקה כמו ענבל פינטו התחננה היום שאדבר אתה. וזה לזכותה, ודאי, כשהיא באה ואומרת `אני מתלבטת פה ואני מתלבטת שם, ואני צריכה אותך`. אני יודעת שהיא תקבל את העזרה שלי ושלא תראה בזה פגיעה בעצמאותה.
לפעמים אני גם אומרת ש`אני לא יודעת`, אבל אני מנסה בתוך הפחד הזה של היוצר להסביר את מה שנדמה לו שאינו מבין, והשיחה מחזירה אותו אל מה שחשב והרגיש והתכוון ושהפחד טישטש פתאום. וזה כך עם ותיקים ועם חדשים. כולם אותו דבר. עם אותה פגיעות, יודעים ולא יודעים ויודעים, ומקבלים את היד המושטת של מי שכבר עשה הרבה".
- את גם תוקפת אותם?
"ועוד איך... ובמילים קשות. תרים את התחת,אתה נרדם, אתה מאונן. יצירה זה לא בשביל הנימוס. תעשה מה שאתה צריך, ותדע שעד הרגע האחרון אתה יכול להחליט שלא מתאים לך לעלות ולהופיע. אני אכבד זה. הם צריכים להבין שהיצירה היא שלהם, לא בשבילי ולא בשביל המוסד. הם לא תמיד מודעים לאחריות שלהם כיוצרים על יצירתם. וזה לוקח שנים עד שהם מבינים. אני בהתחלה השתגעתי מזה, מהפינוק".
"יוצר עצמאי לעולם אינו בטוח"
- נשמעה בעבר טענה שהרקדנים המשתתפים ב"הרמת מסך" אינם מוכנים באמת לעבודה, שהם נאלצים לעבוד בעבודות שונות כדי להתפרנס, ואין מסגרת מחייבת של שיעורים...
"לחצי מהכוריאוגרפים העצמאיים אין עדיין להקות והם צריכים לחפש את הרקדנים ליצירה. כולם היו רוצים לקחת שיעורים, הם יודעים כמה זה חשוב. זה חינוך. הם לא עצלנים. הם כולם היו באים ומנשקים אותי אם הייתי באה ואומרת שיש מסגרת, שיש תקציב, והם היו מתייצבים לשיעורים. אבל קודם כל צריך לשחרר את הרקדן מהצורך שלו לדאוג לפרנסתו, מהצורך שלו להתנצל על זה שבדיוק בשעות שנקבעו יש לו משמרת באיזה מקום.
כל כך הרבה פעמים רקדנים עובדים כל הלילה כדי שיוכלו להתפנות ביום למחול. יוצר עצמאי, תזכור, לעולם אינו בטוח. גם לא אם הוא מקבל אולם משלו".
- את די נלהבת ממה שאת עושה כאן. את מרגישה כיוצרת?
"אני תמיד במקום הזה, של היצירה, ואני קודם כל לומדת. אני לא יכולה בלי שיהיה לי גילוי כל רגע".
- אז מה עושה לך, נאווה, "הרמת מסך"?
"צבי, זה אני. זה חלק מהאוויר לנשום. זה אני. אני שם. זה לוקח אותי לגמרי".
"הורדת מסך 2004" – חוזרים לאהבה
צבי גורן
07/11/2004
:תאריך יצירה
|