סאדיזם ואבסורד קיומי

אחת התופעות שהתפתחו בשנים האחרונות היא ייבוא של הצגות בתי ספר למשחק לרפרטואר ההצגות של תיאטרונים, ממוסדים או בפרינג`. אפשר לראות בכך עדות שלילית ביחס למאמצים שהולכים אל המוכן, גם כשהוא נוצר במסגרת חיצונית לא מקצועית. אפשר גם לראות בכך מתן מחמאה, שלא לומר הכשר, לבתי הספר ולתלמידיהם.
 
עתה, במסגרת תיאטרון הסימטה ביפו העתיקה מועלה "פנדו וליז", מחזה קצר מ-1958 מאת המחזאי הספרדי פרננדו ארבאל. ההצגה החלה את דרכה לפני כמה שנים כתרגיל במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, אך שלא כהפקה שהועלתה לפני כשנתיים בבית צבי היא איננה כוללת את "פיקניק בשדה הקרב" המחזה הקצר האחר, המועלה בדרך כלל בערב אחד, צמוד ל"פנדו וליז".
 
ארבאל, שנולד ב-1932, נחשב למחזאי הספרדי החשוב ביותר כיום, ויצירותיו מבטאות רעיונות מובילים של תיאטרון האבסורד, תיאטרון האכזריות, סוריאליזם וסימבוליות. לעדותו שלו יש ביצירותיו, יותר ממאה מחזות, שבעה סרטי קולנוע, רומנים ומאמרים, מפגש בין "פיתוי, אמונה, חוזר איזון, שנאה, טירוף, אורגזמה, סטייה, מוות, ניוון, עדינות, ודמות האישה".
 
ואכן את אלה אפשר למצוא ב"פנדו וליז" המביא סיפור על מערכת יחסים הנעה בין פנטזיה ומשחק לריאליזם אכזרי. ליז משותקת בפלג גופה התחתון, ואהובה פנדו מוליך אותה בעגלה אל מקום ששמו "טאר" (אין קשר ל"אווטאר" הקולנועי) שנראה כי הוא משאת נפש יותר משהוא קיים באמת. למסע הזה, הכולל רגעים של רוך ותשוקה, שעשועים ילדותיים ויחסים סאדו מזוכיסטיים, מצטרפים שלושה נוודים שגם הם עושים דרכם אל אותו מחוז דמיון.
 
גלית זינגר העמידה הצגה המדגישה את הסאדיזם ביחסי פנדו וליז, ואת האבסורד הקיומי של שלישיית הנוודים. תמר בן עמי מצוינת, נוגעת ללב בתשוקתה לאהבה, ובתלות הכפויה שלה בפנדו. ישי בן משה מצליח להבליט את האכזריות שלו פנדו. אילון קורח, נדב צדקה ודניאל סבג מצוינים כשלושת הנוודים – שני הראשונים כטורפים את ההזדמנות ל"טפל" בליז, וסבג כנווד הנאיבי שכל רצונו זה להגיע אל טאר.
 
מעין נחליאלי עיצבה במה יפה, עמוסה חפצים שהושלכו בצד הדרך המוליכה אל אותו מקום שוב ושוב, רויטל כרמל עיצבה תלבושות טובות, והתאורה של מרטין עדין נתנה לחלל הבמה אווירה של פנטזיה, שאותה השלים פסקול המוזיקה בעריכתה של זינגר.