מי שראה בשידורי החדשות את הקטע הקצר מזיקוקי-די-נור של ליל השנה החדשה בלונדון יכול להבין את עוצמת החוויה של הצפייה בגלגל הענק ההופך למיצג מרהיב עין עתיר דמיון, כיאה וכראוי לבירת התיאטרון העולמי. זה היה מופע שייצג נאמנה את מיטב הרעיונות הראוותניים של מחזות הזמר, שמספר הצגותיהם הרצות בווסט-אנד מגיע לשיא שלא היה כמוהו, עד כי כמעט ולא יימצא שם תיאטרון המעלה דרמה או קומדיה מן השורה.
את אלה אפשר למצוא, ובאיכות גבוהה להפליא, בתיאטרון הלאומי המלכותי, שמנהלו האמנותי, הבמאי ניקולס הייטנר הוכתר בסוף השנה בתואר אבירות "על שירותיו לדרמה". ואכן, יש להודות כי מאז 2003 כאשר סר ניקולס החל את כהונתו כמנהל הנשיונל, אחרי שכבר יצר שם להיטים כמו "טירופו של המלך ג`ורג`” ו"גטו", התיאטרון הלאומי פורח, כפי שדיווחתי כאן כמה וכמה פעמים.
"ככה זה אמנות" – מבית היוצר של "נערי ההיסטוריה"
בקפיצה שלי לשבוע סוף השנה ראיתי בנשיונל ארבע הצגות, שלכל אחת מהן משקל נכבד. פתחתי את הסיבוב עם "ככה זה אמנות" (The Habit of Art) המחזה החדש של אלן בנט, חמש שנים אחרי "נערי ההיסטוריה" שלו. כמו אז גם הפעם הבמאי הוא הייטנר, וכוכב ההצגה הוא, כמו אז, ריצ`רד גריפית` גדל הגוף.
עלילת המחזה כפולה, ומתרחשת בה בעת. הוא מתרחש בחדר חזרות של תיאטרון שבו מתנהלת חזרה על מחזה המתאר מפגש שלא היה בין המשורר וויסטן אודן למלחין בנג`מין בריטן. השניים אמנם עבדו יחד בעבר בארה”ב, אך לא נפגשו מאז. החזרה על המחזה נעשית בנוכחות המחבר המתוסכל משגיונות השחקנים. המחזה עצמו מספר על בריטן המתחבט בכתיבת האופרה האחרונה שלו "מוות בוונציה" על פי הנובלה של תומס מאן. הוא מגיע במפתיע לבקש עצה מאודן, המכהן כפרופסור באוקספורד.
את הביקור המפתיע הזה מקשט בנט בטיפול מסיבי בנושא ההעדפה המינית ההומוסקסואלית המשותפת לו עצמו, לאודן, לבריטן, לתומס מאן ולכמה מדמויות ה"שחקנים" שבמחזה. ולא רק באמצעות הקבלה מסוימת בין המציאויות שלהם. אחת הדמויות הבולטות במחזה היא של נער ליווי המגיע אל אודן.
המחזה כתוב בשנינות המוכרת של בנט, והבימוי של הייטנר מנצל להפליא את כשרונותיהם של שחקניו, שכמעט כולם נקראים לגלם שתי דמויות – של שחקן ושל הדמות שהוא מגלם. מפליאים מכולם בביצוע המשימה הזאת גריפית`, והוא מרתק במיוחד כאודן, אלקס היגינס המעודן כבריטן, פילי צקיילדס כנער הליווי ואדריאן סקארבורו כמי שמגלם את הביוגרף של אודן ובריטן, וגונב לרגע את ההצגה בקטע דראג מוטרף.
אבל בעיקר מתבלטת פרנסס דה לה טור, כמנהלת ההצגה שמנהלת את החזרה בהיעדרו של הבמאי. היא הופכת כל מילה, כל חצי משפט ליהלום אן פנינה, ובעיקר כשהיא גם משחקת כמה דמויות משנה שעדיין לא לוהקו, ולבסוף כשהיא סוגרת את ההצגה במונולוג על החיים תחת מנהלי הנשיונל בעבר, סבלם של שחקנים ועל כך שבסופו של דבר מה שזוהר בתיאטרון הם המחזות, מכל הסוגים ומכל האיכויות. כן, “ככה זה באמנות".
"אומה" – הצגה לכל המשפחה על פי טרי פראצ`ט
הצגת החג הגדולה של הנשיונל היא "אומה" (Nation) המבוססת על רומן פופולרי של טרי פראצ`ט. זה כבר הפך להרגל שהעיבודים האלה, המיועדים לכל המשפחה, עולים על הבימה המשוכללת של האולם הגדול, האוליבייה. הפעם אמנם רק הבמה המסתובבת פעלה, אבל במקום כל הנסים והנפלאות שהיו עולים ממעמקיה נתלו ברקע שלוש מסגרות ענקיות שעליהן הוקרנו קטעים משמעותיים בהתפתחות ההצגה.
עלילת המחזה מספרת על מפגש על אי בודד בין דפנה, צעירה מאנגליה ומאו, צעיר מאחד האיים במזרח הרחוק ששרדו את הצונאמי. אט אט מצטרפים אליהם שורדים נוספים בני שבטים באזור וגם כמה מהאנגלים שהפליגו בספינה שבה יצאה דפנה אל אביה, שהתמנה למושל האזור.
המפגש המיוחד, שיש בו קרבות, חתרנות, לידה, אהבה ועוד נסים ונפלאות מהווה את הבסיס לגשר בין בני העמים השונים. אבל בסופו של דבר עומדת למבחן התודעה של החובה שיש ליחיד כלפי האומה שלו. דפנה, מתברר, היא השנייה בסדר יורשי הכתר האנגלי, ומאו נבחר לראש שבטי האי. האם יעדיפו את אהבתם? או אולי יחליטו כי חובתם להיפרד ולהביא לעמיהם את בשורת העם האחר, ועמה את הסובלנות?
ההצגה מרהיבת-עין, והאפקטים, והמוזיקה פועלים כזיקוקין די נור בימתיים בזה אחר זה. להקת השחקנים חוגגת את אמנויות הבמה שלמדו בבתי הספר, והם יוצרים להקה מושלמת כאשר כמה מהם אף מגלמים ציפורי טרף שעטות על פגרי המתים. בסופו של דבר זו חגיגה אמיתית שכדאי בהחלט לראות אותה.
"אומה", צילום: Tristan Kentn
"הכורים המציירים"- על הזכות להיות אמן
כאילו בהמשך לנושא הזה של זהות לאומית, הלהיט הגדול של הנשיונל השנה, שאף מבטיח להמשיך לרוץ בלהט רב, היא ההצגה "הכורים המציירים" (The Pitmen Painters”) מאת לי הול, שנכתב בהשראת ספר מאת ויליאם פיוור על קבוצת כורים בצפון אנגליה שביקשו ללמוד על אמנות ומצאו עצמם ציירים מפורסמים לכל דבר.
עיסוקו של הול בכורים איננו חדש. הוא כבר העלה את דמותם בקולנוע ועל הבמה עם "בילי אליוט" שלו, וכמו שבלהיט הגדול הזה גם במחזה החדש הוא בוחן את הקשר והיחס של חברה קשת-יום עם תרבות ואמנות, עם דעות קדומות ועם גאוות-יחידה. הנושא מוכר לנו במידה רבה, הן בזכות היוצרים הרבים בתנועת העבודה והקיבוצים שמצאו דרך ביטוי לכשרונותיהם.
הפעם הוא אף מרחיב את היריעה והמחזה המרתק שלו מעלה לדיון את השפעת נושא המעמדות באנגליה ביחס לזכות להיות אמן. הכורים, כפי שניתן להבין, בני מעמד פועלים שבקושי זכו להשכלה. הם ירדו אל המכרות בנעוריהם, לא אחת במקום בני משפחה שנספו בהם או הפכו נכים. לא ניתנה להם הזדמנות כמו לבני המעמד הבינוני העירוני או האצולה ללמוד ולהתוודע אל אוצרות התרבות והאמות, אל ההיסטוריה ואל תחומים אחרים.
מה שניתן להם זה המאבק על קיומם, כמפרנסים וכחברי האיגוד המקצועי והזיקה למפלגת הלייבור, ולאחריות ההדדית ביניהם. והנה יום אחד מחליט אחד התאים באיגוד לתת קצת השכלה למעוניינים בכך ומזמין מרצה לאמנות שמהר מאוד מגלה כי אין טעם לנסות לנתח את התקרה של הקאפלה הסיסטינית. תחת זאת הוא מטיל עליהם לצייר משהו לפי נושא שהוא נותן להם.
התוצאות מדהימות אותו ומתחיל מהלך מרתק שמביא אליהם אספנית אמנות וממנה הדרך מוליכה אל תערוכות ופרסום רב, כתופעה מיוחדת של “קבוצת אמנים”. אחד מהם, אוליבר קילבורן, גם הופך לאחד הציירים האנגלים הנודעים, וזאת למרות שהעדיף להישאר בקבוצה עם חבריו, ולא קיבל הצעה מפתה לחיות על קצבה שתאפר לו לצייר בלי דאגה לפרנסתו.
ההצגה הועלתה במקור בניו-קאסל, והצוות המקורי הוא זה שממשיך ומופיע במסגרת הנשיונל. השחקנים מצוינים ובהצגה שראיתי שיחק שחקן מחליף את תפקידו של קילבורן. השחקן טרוור פוקס, שגילם את מפקד המשטרה בסרט "בילי אליוט", שב והראה כי לא המעמד אלא הכישרון הוא זה שקובע כשמדובר בשחקניה של אנגליה. הוא היה נפלא, מרגש במעבר שלו מהתום הראשוני אל ההצלחה וההבנה כי אכן ניחן במה שעושה אדם לאמן. והוא היה נוגע ללב בעיצוב ההחלטה להישאר נאמן לאידיאלים של האיגוד והכורים.
ומה שהיה מרגש לא פחות הייתה תגובת הקהל שמילא עד אפס מקום את אולם ליטלטון, הריע וסירב להיפרד בסוף ההצגה מלהקת השחקנים שעל הבמה.
מימין: "קדחת הנעורים", (צילום: MIke Hoban); משמאל: "הכורים המציירים" (צילום: PR)
"קדחת נעורים" – השחקנים הם פועלי במה
ההצגה האחרונה שראיתי הייתה גרסה חדשה של מרטין קרימפ למחזה של פרקיננד ברוקנר "קדחת נעורים" (Pains of Youth, ובמקור Krankheit der Jugend) שנכתב בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים.
עלילת המחזה מתארת את חיבוטי הדור הצעיר של גרמניה ואוסטריה בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, וליתר דיוק את אלה של נשים שנותרו לפתע ללא גברים, ואלה שהיו בנמצא ניצלו אותן והביאו אותן ולעתים גם את עצמם לכלל התאבדות. המחזה נראה בשעתו כתמרור אזהרה מפני הצפוי באירופה, אך כיום הוא יותר עדות רחוקה שאולי קהתה מעט נוכח מה שהתרחש באמת.
המחזה, לפחות בגרסתו של קרימפ, כתוב בלשון בוטה מאוד המתארת היטב את מצבן הנפשי של הדמויות, המתרכזות במין פנסיון שמנהלת אותו רופאה צעירה, מארי, שיחסיה עם סטודנטית אחרת, בת המעמד הגבוה, ועם הגברים הפוקדים את המקום מהווים את הציר שסביבו נעים כולם.
את ההצגה העולה באולם קוטסלו הקטן ביימה קאתי מרשל, אחת הבמאיות הנחשבות ביותר באנגליה, שזיכתה את הנשיונל של הייטנר בהצלחות מרשימות. הפעם היא בחרה שלא להשתמש באפקטים של מולטי מדיה שאפיינו את הצגותיה, אך תחת זאת היא יצרה הצגה מרתקת שנראית כניתוח לאחר מוות במכון לרפואה משפטית.
היא עושה זאת באמצעים מתוחכמים בפשטותם. הבמה, הדלתות וכל מה שניצב על הבמה לפני תחילת ההצגה מכוסים ביריעות ניילון גדולות. כשהקהל כבר מוכן לתחילת ההצגה עולה על הבמה קבוצת עובדי במה, גברים ונשים, בחליפות שחורות בנות זמננו ואוספים ביעילות את הכיסויים. האור נדלק באחת, הבמה מתגלית כחדר מעוצב בסגנון יוגנדשטיל, וההצגה מתחילה. כשיגיע תור ההפסקה ישובו היריעות ויכסו את מה שיש על הבמה, ושוב יוסרו בתחילת החלק השני.
אבל יותר מהאפקט של תחליף מסך, המעניין הוא שפועלי הבמה הם אותם שחקנים המגלמים את הדמויות השונות. במעברים בין התמונות הם שבים ונכנסים לבמה, מגישים משקה או תרופה או מדליקים אור, או מוציאים אבזרים, או מכשירים את הבמה להמשך. כל פעם קבוצה אחרת. המהלכים האלה יוצרים תחושת הזרה מובהקת, שמקפיאה את המצבים השונים.
אם תוסיפו על כך את העובדה שחלק ניכר מהדיאלוגים נאמרים באינטימיות, כמעט בלחישה, למעט שתיים-שלוש תמונות אלימות מאוד, חלק ניכר משוחק עם הגב לקהל, והתאורה מסתפקת בכמה נרות ושתי מנורות שולחן, תקבלו הצגה מעובדת מאוד בפרטיה החיצוניים. הצגה מרשימה מאוד, שאני מודה כי עדיין אני מתקשה למצוא את החיבור הפנימי בינה לבין המחזה.
אבל שוב, ובמיטב המסורת של קאתי מרשל והנשיונל, ככה זה באמנות.