סאטירה קיומית של מילן קונדרה על פי דני דידרו עולה לראשונה בארץ, ובהצלחה, בסטודיו ניסן נתיב
סיפורי הרפתקאות מפולפלים ושאלות קיומיות
ניסן נתיב ז"ל התנגד נחרצות לבואם של מבקרים להצגות תלמידי הסטודיו למשחק, ונימוקיו הטובים היו עמו. רק פעם אחת הפרתי את הציווי, כאשר הועלה שם מחזהו של נסים אלוני "נפוליון חי או מת" בבימויו של אודי בן משה, ונתיב לא כיהה בי. משום כך אני סמוך ובטוח שגם עתה, ממקום משכנו, הוא וגם יורשיו בהנהלת הסטודיו, דווקא ישמחו למקרא הביקורת הנלהבת הבאה על הצגת תלמידי שנה ג` "ז’אק ואדונו".
בראש ובראשונה אני נלהב מהמפגש עם מחזהו של קונדרה הצ`כי, שהוא עיבוד לרומן של דני דידרו "ז’אק הפטליסט ואדונו" שבו הוא מנסה לענות על שאלות קיומיות כמו חופש הבחירה כנגד הווייתנו כמשרתים של משהו נשגב "מלמעלה" והטענה כי גורלנו נחרץ למעשה עוד בטרם נוצרנו ברחם.
זה נשמע פלספני, אבל המחזה כתוב בעט דוקרנית וחריפה, שמוליכה את צמד החמד, ז’אק ואדונו, אל סיפורי הרפתקאות מפולפלים, שבמרכזם שלושה משולשי אהבה. דרכם נבחנות שאלות כמו חברות ונאמנות בין אדם לאדם, לפחות כשמדובר באהבה, ובוודאי ככל שהדבר נוגע ליחסי תלות הדדיים כמו אלה שבין ז’אק לאדונו.
המחזה של קונדרה מזכיר "נשכחות" של ספרות ושל דרמה, ואני מניח שכך גם הרומן של דידרו. "מחכים לגודו", "יחסים מסוכנים", "משרתם של שני אדונים" וכמובן "דון קיחוטה" ו"דון ז`ואן". אבל גם אם נשים את כל ההקשרים האלה בארון, עדיין יישאר בידינו מחזה מרתק מאוד, המועלה כאן בתרגום יפהפה של פולינה קנבסקי.
את ההצגה ביים מישה לוריה ברעננות של קומדיה דל ארטה משודרגת וברעיונות מעוצבים חזותית, כשהוא נהנה מהבמה שעיצב סשה ליסיאנסקי, מתאורה מצוינת של מרטין עדין, מהתלבושות הקרועות להפליא של אור וייזר ומהאיפור ועיצוב השיער שעשתה סיגלית גראו.
הבמה פוצלה לשלושה מרכזים: מימין מרובע שממנו יוצאים השחקנים, כשכל חבריהם עוקבים משם אחר המתרחש בשני המתחמים האחרים. משמאל יושבת "תזמורת", בדרך כלל של מתופף אחד, שמשמיעה את המוזיקה המקסימה של גל לב, המשתתפת במשחק ולא רק מלווה אותו. בתווך, ובקדמת המתחמים, בין ספסלי העץ הארוכים, הקשורים בחבלים, מתנהלים האירועים, ובעיקר הדיאלוגים השנונים, ולעתים גם כאלה המרגשים על סף לחלוחית של דמעה.
ובעיקר, כמובן, הישגו של לוריה הוא בתזמור מרתק של משחק תלמידי הסטודיו. בהצגה שראיתי נטל חלק צוות אחד מהשניים המבצעים את התפקידים המרכזיים, אך אני מניח ששבחיי לאלה שראיתי היו גם ניתנים לצוות האחר.
את ההצגה נושאים על גבם, בהעדרו של סוס, ג`ייסון דנינו הולט בתפקיד ז’אק ושלומי ברטונוב בתפקיד אדונו. הם מצוינים בכל רגע נתון, רהוטים מאוד, ומצליחים לעבור מגוון רחב של רגשות, ובמיוחד הם יוצרים מערכת יחסים הדוקה ואמינה, של שותפות גורל, של חברות ונאמנות, וגם של דקירות הדדיות.
אליהם מצטרפים בתפקידים משמעותיים ליאל דניר המרתקת בתפקיד כפול של בעלת פונדק המספרת את סיפורה של אצילה נאהבת-נבגדת, שאת מאהבה הבוגדני מגלם בשרמנטיות וברגש רועי גוראי.
איתי זבולון וגל לב הם החברים שמביאים, כל אחד בנפרד, את חבריהם – ז’אק ואדונו – אל מיטות אהובותיהם, במשחקן המצוין ללא מלים של יעל איתן וגאיה שליטא-כץ, שגם מגלמת תפקיד אחר, שעיקרו מונולוג נרגש, של נערה שאמה כפתה עליה זנות. עוד בצוות השתתפו רן שמיר, סטלה פצ`נץ, מגי אזרזר, יפתח גפן, עמרי אשין, ואריאל וולף (ארבעת האחרונים הם נושאי התפקידים המרכזיים בצוות האחר).
אינני יודע מה יעלה בגורלה של ההצגה הזאת אחרי שתי ההופעות הנוספות, הערב בסטודיו וביום שישי בצוותא, אך אני מקווה כי שחקניה יתעשתו עם סיום לימודיהם, ויחזירו אותה לחיים.