יצירת חייו של שוחט
 
אין זה סוד כי "הילד חולם" של חנוך לוין נחשב ליצירה אופראית בעיני כל מי שזכו לפני 14 שנים לראות את הפקת הבימה ופסטיבל ישראל ובהמשך את הקלטת הטלוויזיה הלימודית, וכמובן כל מי שקראו את המחזה. את התחושה הזאת נתנה להם העוצמה הפיוטית הגדולה שלוין העניק לסיפור על ילד שנשלח עם עמו למסע ארורים בלב ים מבלי למצוא ארץ מקלט לו ולאמו ושאר הנוסעים בספינה.
 
על כן לא ייפלא כי למנכ"ל האופרה הישראלית, חנה מוניץ, היה חלום לזכות ולהעלות על הבמה שהיא מופקדת עליה גרסה אופראית של המחזה. ובוודאי שלא ייפלא שמלחין צעיר, גיל שוחט, נדבק אף הוא בחיידק וחלם אף הוא שיום אחד יתיישב ויעשה מעשה, ויגיש את הגרסה שלו למאמינים הרבים במאפייניו האופראיים של המחזה. מבחינות רבות שוחט עצמו הפך להיות ילד חולם שיצא למסע ארוך כדי ליצור את יצירת חייו, עד הנה.
 
יש לומר כי המשימה הזאת צלחה במידה רבה, ומה שהועלה אמש על בימת האופרה הישראלית הוא תעודת כבוד לכל השותפים הרבים בדרך להגשמת החלום. קיבלנו יצירה מרהיבה של מדיום האופרה המורכב התובע אחדות של מוזיקה, טקסט וביצוע.
 
עלילת האופרה, על בסיס המחזה, מתארת מצב קיומי אכזרי כאשר אירועים גדולים שוברים את השלווה של חברה שלמה, של תרבותה ושל חיי המשפחה, וזורקים את האנושות אל תהום האימה, למצב של פליטים נואשים הנזרקים מעולמם ללב ים, וכל חלומם למצוא מקלט על יבשה, ובתווך הילד שנעור מחלומו המתוק ואמו הנאבקים להישאר יחד עד הסוף, כאשר הכוחות כלים והילד המת מצטרף לשדה הקטל, אולי כאחרון הילדים המתים.
 
העלילה, כמעט אין צורך להדגיש, חובקת בתוכה התייחסות אילמת של לוין לשואה. כמחזאי ישראלי הוא ידע כי הדיה יצלצלו ויגיעו לאוזני קהלו כאן, וללבו.

 "הילד חולם", צילום: יוסי צבקר

נהר גועש של רעיונות
 
האתגר שמציב הטקסט המיוחד של לוין ליוצרי האופרה גדול. על המרכיב הראשי שלה, זה של המוזיקה של גיל שוחט ודאי ייכתבו ניתוחים מקצועיים יותר ממה שאני יכול לספק, הן מבחינת כישוריי המוגבלים כמנתח מרקמים מוזיקליים, ובוודאי כמי שנקרא להתייחס אליה בתוך שעה קצרה אחרי שמיעה ראשונה. אסתפק בהערכה כי מדובר בנהר גועש של רעיונות מוזיקליים, שיש בהם הדים למה שנוצר במהלך המאה העשרים, החל בריכרד שטראוס, בואכה ארנולד שנברג ועד לרומנטיקה ולדרמה של מוזיקת סרטים, ואפילו נגיעות במוזיקה עממית ישראלית.
 
אני מודה כי התקשיתי מעט עם התזמור העשיר, ובעיקר לכלי נשיפה וכלי הקשה, שייצגו את כוחות הרוע המלווים את המסע. אהבתי מאוד את המוזיקה של תמונת הקרקס המוצגת לילד לפני היציאה למסע. התענגתי על הליריות של התזמור והווקליות הנשית, החל בהחלטה של שוחט ליצור מקהלה "יוונית" של תשע נשים המלווה את המסע ומתערבת בו. הליריות הזו שירתה היטב את הטקסט של לוין בעיצוב דמותם של הילד ואמו, של הפליטים חסרי האונים, ובעיקר הילדים המתים שאכלסו את התמונה האחרונה המרגשת, גם בויזואליות המדהימה שלה.
 
יחד עם זאת הרגשתי שהליברית ששוחט הכין יחד עם הבמאי עמרי ניצן לא מיצה עד תום את המרקם והעושר של הטקסט של לוין. למעט בכמה אריות, שבהן היה ניתן להתענג על המקור, בשאר המקרים זה נשמע יותר כשברי טקסט שנועדו לשמור על השלד העלילתי.
 
את הצד המוזיקלי ביצעו היטב, בניצוחו של דוד שטרן, התזמורת הסימפונית ראשון לציון וסוללת הסולנים המצוינים, ובראשם אירה ברטמן, שהייתה מרתקת בתפקיד הגדול ששוחט העניק לדמות האם. תשואות מגיעות לתשע זמרות המקהלה, וכן לשירה רז בתפקיד הנער הפיסח "המשורר", קארין שיפרין כ"נוסעת מנחמת", ברכה קול כאישה שנולדה לאהבה והורגת את האב לעיני ילדו, נח בריגר כמפקד ובעיקר כרב החובל, גיא מנהיים כאבי הילד ואחר כך כמושל האי, הילה בג`יו כילד, ועינת ארונשטיין כילד מת. שחקן הקאמרי רמי ברוך יצר דמות מרשימה של כנר, המבשר בגופו שותת הדם על החורבן שנגזר על האנושות והתרבות. 

"הילד חולם", צילום: יוסי צבקר

עיצוב בימתי מושלם
 
את השפע המוזיקלי העשיר גם הפן החזותי המושלם בבימויו של עמרי ניצן שניצל להפליא את התפאורה המרתקת של גוטפריד הלנוויין האוסטרי. בתמונת הראשונה הוא הציב קיר  לבן גדול שעליו מוקרנים פניו החולמים של ילד. הקיר מתנפץ כאשר כוחות הרשע פולשים. הברקה בפני עצמה בתמונה זו הייתה קשורה למיטת הילד, שבמהלך הופעת הקרקס המועלית לכבודו, זוכה לעותק ענק, המשמש את האקרובטים הרבים.
 
בחלק השני והשלישי תופסת את הבמה צדודית מתכתית של הספינה, השטה במים, ואחר כך מגיעה אל אי טרשים ענקיים, ובחלק הרביעי, שאצל לוין הוא שדה-המתים,  הלנוויין יצר תמונה מדהימה רב שכבתית של שחקנים ובובות תלויים באוויר. בתמונה זו גם הגיע לשיא יצירתו מעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי) שידע לתת את האור והחושך של התום, האימה, הייאוש והתקווה מראשיתה של האופרה ועד סופה. הכוריאוגרף גרגור זייפרט עיצב תנועה יפה.
 
הלנוויין גם עיצב את התלבושות המצוינות, אך בהקשר זה עוררה בי תמיהה מסוימת על ההחלטה להלביש את החיילים במדים המזכירים סרטי מדע בדיוני. זה נבע אולי מהרצון שלא להצמיד את המתרחש לתמונות המוכרות מגרמניה הנאצית. לעומת זאת, בתמונת האי המסרב לקלוט את נוסעי הספינה לבשו החיילים מדים שהזכירו במובהק את שוטרי המנדט הבריטי בחופי הארץ.
 
בסיכומו של דבר, ומעבר להסתייגות זו או אחרת, “הילד חולם" נוסח גיל שוחט, ובבימויו של עמרי ניצן, היא מעשה יצירתי אמיץ וראוי לשבחים, ותחנה חשובה במסע האופרה הישראלית למימוש ייעודה הגדול האמיתי כמחוללת יצירה ישראלית מקורית.