פסטיבלים - השחף – בין שמים לארץ

גרסת רמי הויברגר למחזה של צ`כוב בהבימה ממריאה עם המוזיקה ומקורקעת בתפיסה ארצית קרה

מחזה רב פנים ושכבות

חצי שנה חלפה מאז הועלה בתיאטרון באר שבע מחזהו הנפלא של צ`כוב, ועתה הוא שב ועולה בהבימה, והפעם בנוסח עברי לכאורה עדכני של יוסף אל-דרור, שנשמע פשטני ונטול נשמה יתרה גם ברגעים הטובים של ההצגה.

"השחף", כפי שמדגים המאמר המאלף של פרופ` גד קינר בתכנייה של ההצגה החדשה, הוא מחזה רב פנים ושכבות, שהוא מתאר אותן זו אחר זו: דרמה של חניכה והתפכחות, של יופיו של השחף הלבן לעומת חייו בזבל, מסע אל אשליות ואל יצירה, שאיפה למימוש עצמי ואכזבה, טרגיקומדיה של טעויות באהבה, ומחזה על אמנות ועל חיים.

מחזה שבמאים נאבקים על מימושו הבימתי, שחקנים מחכים לתפקידיו הגדולים בכיליון עיניים וכישרון המבקש הכרה, וקהל שיודע שמדובר בהצגה המתמודדת עם יצירת מופת, אולי השחף האמיתי של הערב, ומישהו צריך לעבור לכוון אליו ולקלוע כך שבכל זאת יישאר חוויה למזכרת, כמו הפוחלץ היפה בסופה של ההצגה.

רמי הויברגר התאהב בצ`כוב כשהיה תלמיד בסטודיו של ניסן נתיב, לפני הרבה שנים של הצלחה כשחקן ולאחרונה גם כבמאי. הוא מגיע אל השחף כמעט כמו הסופר טריגורין (שאת דמותו הוא מגלם בהצגה הזאת), כשהוא מחפש אמת של אהבה ואמירה אמנותית, ומכוון את התנועה הבימתית אל הסוף המר של הנפשות התועות שהוא מעצב.

מהרבה בחינות המשימה צולחת בידיו. לילי בן נחשון פינתה את הבמה ממכשולים – למעט אולי בתמונה הראשונה התיאטרלית עם הרבה שורות של מושבי תיאטרון ישנים – ויצרה לו יחד עם מעצבת התאורה נעה לב שמי חסד של וילונות מלמלה לבנים בשתי שורות היוצרות עומק ומרחב, ואפילו משמשות כמסכים להקרנות הווידיאו ארט המרתקות של לי ינור ויאיר נחשון.

לכך מסייעת רבות גם המוזיקה של אריק אביגדור, המשתתפת בהצגה בצורה פעילה בביצוע החי מאוד של ליאור רונן בפסנתר, שאחרי גם על העיבודים, וחן פרייס בגיטרות. המוזיקה החיה, לירית או נוקבת, והמוזיקה הנסערת המלווה (והפעם בהקלטה) את קטע הווידיאו במעבר בין המערכה השלישית לרביעית יוצרות אולי את הביטוי המלא ביותר לרוסיה של צ`כוב ולעכשיו המיוחל של הויברגר.

שחף בשר ודם

אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון הצגה ממריאה על כתפי המשחק שלעתים גם מקרקע אותה. וזו התחושה הכפולה שיצאתי עמה מבית "נא לגעת" שבו מועלית ההצגה. השחקנים שהרימו את ההצגה היו אסנת פישמן המרגשת ברגעי הזעם האנוכי של האם-המאהבת-השחקנית ארקדינה, אורי אברהמי הנוגע ללב בתפקיד אחיה החולה, שלא הצליח לממש חלומות, ורמי הויברגר, שבמונולוג אחד על אהבה הקפיץ את תפקיד טריגורין אל רקיע של רגש.

השחקנים שקרקעו את ההצגה, והעניקו לה בכך ממד אנושי, היו אלי דנקר המפוכח בתפקיד הרופא, דוית גביש הנשית כאהובתו הנדחית, הילה פלדמן בתפקיד כמאשה המאוהבת בקוסטיה, ומסתפקת בעל כורחה במורה מדבדיינקו, בגילומו הנקי של רוי מילר, ושמעון כהן בתפקיד אביה, מנהל האחוזה הנוקשה.

ובין אלה לאלה, וכולם בתלבושות יפות שעיצבה עינת ניר, מיכאל מושונוב הרגיש והנרגש, אולי בהגזמה צעירה, בתפקיד קוסטיה, החולם על תיאטרון חדש ועל אהבתו הנבגדת לנינה, שאותה משחקת בבגרות, אולי מוקדמת מדי, דאנה איבגי. שניהם מגיעים אל שיאיו הטובים של משחקם במפגש הייאוש של תמונה האחרונה.

אבל בסיכומו של דבר “השחף" של רמי הויברגר הותיר אותי קר. אולי אלה הציפיות התעוררות בי כל פעם מחדש נוכח הסיכוי לצ`כוב טוב, אולי זו ההערכה העמוקה להויברגר כבמאי שהצליח לחבר בין מחזה קשה ("תמונות מחיי נישואין") לקהל הנוהר אליו, ואוליי זה הרצון שלו לעשות שחף בשר ודם, כזה שנדע לזהות את הדואליות של חייו, היפים במעופו והעלובים בארציותו.

בכל מקרה, כדאי בהחלט לראות את ההצגה שיש בה די והותר להנאה.