חדשנות לשמה

לא קשה ליפול במלכודת של פסטיבל א-ז`אנר אם רק באים אליו בנפש חפצה להתרענן ובנכונות להתבשם מחדשנות לשמה, שאולי לא תוליך לשום מקום ואולי בכל זאת תפתח צוהר ליצירה חדשה ואמיצה.
 
נדמה לי שזה בהחלט מה שקרה לי. באתי בשמחה בצהרי יום ששי ויצאתי בהתרגשות עם כניסת השבת. בפנים לקחו אותי האוצרים יאיר ורדי (לא, לא זה של סוזן דלל) ונאווה צוקרמן למסע של ארבע יצירות במה שהוא מכנה כ"סולו משותף של שני יוצרים", ועוד ארבע עבודות גלריה של אמן יחיד שמחפשות דיאלוג, בשתיקה אמנם, עם הצופים בהן.
 
זה התחיל כשעמדנו במרכז הבר וחיכינו שמשהו יקרה ולפתע נסגרו עלינו ארבעה וילונות שחורים, והחל תרגיל מסקרן של סער סקלי ובביצועו. כל מה שקרה הוא שסקלי תיאר את מבנה החדר שנוצר והיינו כלואים בו, ואחר כך את הדמויות הספורות שאכלסו אותו וכמה חפצים. והכל במין טון שלו מאוד, כמעט מהורהר, מחפש את המילים הנכונות, שולה אותן מהתבוננותו ומשגר אותן בשלווה אלינו. זה תרגיל בדמיון (וזהו שמו) שהוא גם תרגיל בחמלה ובהדחקה, וניסיון למצוא חדר שונה בהחדר שבו שהינו לכאורה.
 
בצד אחר של הבר היו שלושה חדרים שיצרו את המיצב האינטראקטיבי "טפל בי" מאת תכלת וינטרוב. בחדרים שהו נערות שאחת מהן התרחצה באמבטיה, אחרת אכלה ושלישית הסתרקה. אני הצצתי מבחוץ, היו אחרים שאזרו אומץ ונכנסו לחדרים לתפקד כ"הורים נעדרים" שבאו לרחוץ, להאכיל ולסרק. האטרקציה הייתה מוזרה, ובכל זאת נוצרו אינטראקציה ואינטימיות.
 
אך הסעודה העיקרית הייתה בסופו של דבר זו של עבודות הבמה, כשהמנה הראשונה הייתה "האם לחיות יש זיכרון", פינג-פונג אודיו ויזואלי מופלא מאת עמית דרורי, במאי ומעצב תיאטרון, וגיא שרף, מוזיקאי ויוצא תיאטרון, ובביצועם. כלומר הם, ואובייקטים שהם יצרו בהשראת מוזיקה ולהפך:  חיות מכניות, טבע דיגיטלי, נופים דמיוניים ואוהל לשניים. חוויה  שאני מקווה כי לא תישאר חד פעמית.
 
המנה הבאה הייתה "יובל מסקין מעשן * ומדבר (שם זמני)”, בבימויו של רועי נווה ובהשתתפות עוזרת הבמאי קים גורדון. המופע מוגדר אמנם כפרויקט ניסיוני וייחודי שמנסה לבדוק את גבולות התיאטרון בזמן אמיתי, אבל בפועל זהו אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת, שבו מוצגים-מסופרים-משוחקים סיטואציות מוטרפות, מאולתרות, ומשתמשות בחפצים ההופכים את המופע לקרקס תיאטרלי אמיתי. חכו למופע השלם כשיעלה, ואל תחמיצו.
 
המנה השלישית, DeadHappy מאת שיר פרייבך ובביצועה, ובשיתוף יצירתי עם מאיה ויינברג, הייתה יוצאת דופן, ובמידה רבה גם קשה לעיכול. זו יצירת-אשכבה של פרייבך לבעלה ג`ון קמפבל, וליתר דיוק ניסיון להחיות אותו בדרך אמנותית מסוגננת מאוד. אני מודה שהתקשיתי להתחבר אליה, למרות הזדהות מסוימת, אישית מאוד, ואולי הייתה זו תיבת האפר שפרייבך נשאה ונעה עמה וסביבה שגזלה את יכולתי להכיל את מסריה. 
 
המנה האחרונה, המעדן החותם, הייתה "חצי צ`יקוס" מאת אריאל אפרים אשבל ומאיה דוניץ, ובביצועם המדהים-מטורף-מושלם של אפרת אביב ואריאל כהן, עם טקסטים מיניים של פרויד וגיום אפולינר, ועם מערכת הגברה מיוחדת שבה רמקולים אלחוטיים  תקועים בלועם של שני המבצעים ויוצרים פסקול מניפולטיבי בעוד השניים משחקים בגופם, מתעוותים, משתעשעים ומרתקים בכל הגה וניע. העבודה כבר הועלתה לפני חודשיים במרתון "התיבה" ויוצריה מבטיחים כי תוצג שוב בשלמותה. לא להחמיץ!   
 
עוד שני אירועים שלא הצלחתי לראות מקרוב היו Doublecherryburst בהשתתפות הגיטריסטית קריסטין מולר שבו הן נטלו על עצמן להחדיר לגיטרה, הנושאת את הדימוי הפאלי-גברי, היסטוריה של נשיות, ו"מחוץ למסלול" מאת כנרת מקס, בביצוע שני תמרי, שהיא עבודת וידיאו בת 12 דקות, שבמהלכן מתרחש מסע של אישה להחליק לנעליים מתאימות, אך מתברר כפנטזיה ושאיפה מסוכנת.
 
בסופו של דבר מדובר באירוע שכבר יש לו מסורת, מעריצים וקהל נאמן הממלא את אולמות תמונע בהתרגשות ובהתלהבות, ובציפייה למחזור הבא. גם אני אהיה שם.