פסטיבלים - כולם רוצים להוליווד

מי שמחפש סיפור נוגע ללב ודאי יופתע כמו צבי גורן מהקומדיה האנושית שמועלית בתיאטרון גשר בשילוב מסקרן של איכויות איריות, ישראליות ורוסיות.

אירלנד לא תמיד ירוקה

שמו המקורי של המחזה האירי "הנכה מאינשמאן" הוחלף בגרסה העברית המצוינת של בן בר שביט ל"כולם רוצים להוליווד". ה"הבטחה" בשם העברי מתבררת מהר מאוד ככוזבת, כי באי האירי הקטן והנידח שבו מתרחש הסיפור אף אחד לא רוצה להוליווד, גם לא בילי, גיבור המחזה, שמצליח להגיע לשם בזכות נכותו.

בילי התייתם מהוריו בנסיבות שיש עליהן שמועות סותרות, והאמת תתברר לבילי בסופה של ההרפתקה הגדולה של חייו – הנסיעה להוליווד. כמי שחי כל חייו בצל נכותו, ככבשה שחורה באי, הוא יודע להפיק מתוכו ומסביבתו את מה שניתן לכנותו כאושר גנוב.

קומדיה שחורה בהגזמה גדולה

מרטין מק`דונה, שהוא אולי המחזאי האירי הפורה והחשוב ביותר בעשור האחרון, בחר לספר את הסיפור כקומדיה שחורה, דרך המאפיינת רבים ממחזותיו. כאן הוא עושה זאת בהגזמה גדולה, עד כדי כך שהרגעים הדרמטיים ספורים, קצרים ונבלעים בין גלי הצחוק. וזאת כהיפוכה של המציאות הקודרת המוצגת במחזה, המבליעה את קרני האור שחודרות אליה.

מק`דונה מאכלס את המחזה בדמויות ציוריות: ג`וני-בוא-הביתה, ה"מקומון" האנושי של האי המספק מדי יום שלוש ידיעות חדשותיות שהוא אוסף מגזרי עיתונים ישנים, אמו הזקנה והשתיינית של ג`וני, שתי אחיות רווקות זקנות שאימצו את בילי אחרי מות הוריו והן בעלות המכולת-פאב השכונתית, דייג צעיר שאשתו מתה בשחפת, הרופא המקומי ושני צעירים, אח שחולם על מנטוס וסוכריות ממולאות ואחותו, שהיא המאצ`ו הפרוע של האי.

גלריה פנורמית של דמויות צבעוניות

כל אלה יוצרים מקהלה פוליפונית המלווה את בילי כל חייו, בצחוק ובדמע, ומספרים את סיפורו. למעשה, בילי עצמו מתפקד כמעט כדמות משנית, לא מפותחת. זה החיסרון המהותי הגדול של המחזה, שהופך להיות סיפור לא באמת מעניין ולא ממש מסקרן, למעט השאלה מה המחזאי רוצה להגיד.

הבמאי אילן תורן נחלץ מהמלכודת הזאת בבימוי פרונטלי מאוד, התרחש בדרך כלל בקדמת הבמה. הוא בונה את הפרשנות שלו למחזה באמצעות עיצוב הדמויות, ובעזרת נבחרת השחקנים שלו – ותיקי גשר יחד עם ארבעה מקבוצת הצעירים לשעבר. הישגו המובהק של תורן הוא ביצירת גלריה פנורמית של דמויות נוגעות ללב ומצחיקות, אפילו קריקטוריות, שהאנושי בהן צף ועולה מתוך עליבות חייהן.

נשמות טובות וקשות יום

אלכס סנדרוביץ` מגלם בתנופה קומית וירטואוזית את דמותו המורכבת של ג`וני-בוא-הביתה, ה"עיתונאי" של האי, שהסיפור האישי שלו הוא הסוד השמור ביותר באי.

נלי גושבה גונבת את ההצגה בתפקיד אמו של ג`וני, במגוון נפלא של צלילי קול, צחוק וטוב-לב-שופע. קלים קמנקו מגלם ביובש ענייני את דמות הרופא, שהוא אחת משתי הדמויות היחידות שאינן כתובות ואינן מעוצבות כדמויות קומיות.

הדמות הרצינית האחרת היא זו של הדייג, בייביבובי בגילומו המצוין של מיקי לאון, שמשכיל לבטא את הקדרות, הייאוש והזעם, לצד החום האנושי, שנאצרו בדמות זו מאז מות אשתו בשחפת.

נטליה ויטולביץ`-מנור וסבטלנה דמידוב יוצרות צמד אחיות "רווקות זקנות" צבעוניות מאוד, נשמות טובות קשות יום, ומגוחכות במידה הראויה.

שני רגעים גדולים

שני "גונבי הצגה" אחרים היו עידו מוסרי בתפקיד בארטלי הקטן, ושירי גדני בתפקיד אחותו הגדולה הלן.
מוסרי עיצב בקלילות דמות ילדותית פשוטה וישירה מאוד, תמימה וכנה. גדני בנתה דמות חזקה, פראית ואלימה למדי, במחוות גוף מתריסות מדויקות לפרטי-פרטים, ובדיבור חד מאוד. אבל הרגע הגדול שלה, קצר עד להכאיב, היה בתמונה האחרונה – כשכל המסכות האלה נשרו ממנה, לתדהמתה שלה.

אלון פרידמן נקלע שלא בטובתו לתפקיד בילי הנכה. התפקיד עצמו, כאמור, לוקה בחסר ואין בו די לעיצוב פנימי עמוק באמת. אולי משום כך דמותו של בילי מתקבלת על הבמה לא רק כנכה פיזית, אלא גם כמוגבלת שכלית. ואולם, פרידמן מראה בסופה של ההצגה מה שחקן רגיש כמוהו היה יכול לעשות אם רק התפקיד היה בעל נפח.

את הבמה היפה והתאורה שהשלימה את האווירה המיוחדת עיצב מיכאל קרמנקו, וילנה קרליך עיצבה תלבושות מצוינות, בגיוון צבעים שהשתלב היטב באלה של התפאורה והתאורה.

עוד על "כולם רוצים להוליווד"