מחזהו הנפלא של ארתור מילר שב וכובש את הבמה הישראלית עם יגאל נאור ורבקה נוימן
מחזה צלול ורב שכבות
יש לי חולשה גדולה במיוחד ל"מראה מעל הגשר" של ארתור מילר, מאז שראיתי אותו, במהלכן של נסיבות אישיות טרגיות כשהייתי כמעט בר מצווה. זה היה בהבימה של פעם, עם מישה אשרוב, יוסי בנאי ושושנה דואר, זכרם לברכה, ועם יונה עטרי תיבדל לחיים ארוכים. אם הייתי צריך לבחור עשרה מחזות שהשפיעו עליי, כאדם וכאיש תיאטרון, “מראה מעל הגשר" היה אחד מהם.
זהו מחזה שבמרכזו סבל ממוצא איטלקי העובד בנמל בניו יורק, ששמו אדי קרבונה והוא היפוכו הגמור של אדיפוס המלך. בעוד אדיפוס הולך ומגלה את האמת על עצמו, על חטאיו שחטא בלי דעת ומעניש את עצמו בעיוורון, אדי קרבונה הולך ושוקע בביצת הכבוד העצמי והשקרים שהוא משקר לעצמו ולזולתו, ועוורונו הטבעי לאמת מעניש אותו.
מילר אמנם החל את כתיבתו עוד ב-1950, בעקבות תחקיריו הקשורים ל"חופי הכרך" אך זנח אותו, ורק כעבור חמש שנים ישב לכתוב אותו. ומה שהתחיל לפני המקארתיזם הפך למחזה שצליליו הצורמים של מקארתי מהדהדים בו.
זהו מחזה צלול מאוד, הנפתח כסיפור על מה שאירע, אך משום שהמספר, עורך דינו של קרבונה, אינו מפרש אלא רק רומז, מילר מצליח לשמור על המתח עד הסוף ממש, לעצב את דמותו של אדי כגיבור טרגי קלאסי, ולנהל את עלילת המחזה צעד אחר צעד, אפילו כאשר כל אחד מאלה מבשר למעשה את הבא אחריו.
דמויות בשר ודם
מעבר לטכניקה הדרמטית המושלמת, מילר כתב מחזה רב שכבות שנושאיו הגירה בלתי חוקית אל ארץ ההבטחות הגדולות, אהבה ותשוקה אסורות כנגד אהבה טהורה, מעמד אבי המשפחה, יחסי בעל ואישה כולל מעמד האישה, כבוד אמיתי ומדומה, בגידה, הלשנה, חוק, הריגה.
מה שמייחד את הטיפול של מילר בכל אלה זו הטבעיות של השתלשלות הדברים, העימותים השונים וההשתרגות שלהם אלה באלה ליצירת רקמה של טרגדיה אמריקנית-אוניברסלית.
אך מעל לכל, וזה ממאפייני הדרמה הריאליסטית של מילר, הוא יודע לבנות דמויות בשר ודם, אמינות, נוגעות, כואבות, גם כשהן עיוורות או חסרות אונים. אדי נהנה מהאמפטיה הרגשית של הקהל, מהסלחנות כלפי תשוקתו, אולי אפילו ממידה מסוימת של הזדהות עם הכבוד המדומה שבשמו הוא מפיל את הבית שבנה בעמל רב. ואת הקרדיט על כך הוא חייב כמובן למילר.
כמו אדי, כך גם אשתו ביאטריס, עורך הדין אלפיירי שיחד עם אדי מייצגים את הדור המבוגר, האמור לשאת באחריות למעשיו. וכאלה הם גם קתרין האחיינית, שאדי מאוהב בה ונאבק להשאירה תחת כנפיו החושקות-חונקות, ושני בני הדודים של אשתו, מרקו ורודולפו, שהגיעו מאיטליה למצוא פרנסה עבור המשפחה שנותרה מאחור.
על שום כל אלה, כנראה, “מראה מעל הגשר" הוא אחד המחזות הפופולריים ביותר בדרמה האמריקנית של המחצית השנייה במאה העשרים, מאז שהוצג לראשונה ב-1955, אחרי שמילר כבר היה שבע הצלחות עם "כולם היו בני", “מותו של סוכן" ו"ציד המכשפות".
בין עמל יום מפרך לתקוות של עולם חדש
ההצגה החדשה של המחזה בתיאטרון בית ליסין היא תעודת כבוד ליוצריה, וממשיכה מסורת של הצלחות הפקות העבר הרחוק והקרוב אצלנו. הפעם הופקד על המשימה הלל מיטלפונקט כמתרגם וכבמאי ובחליפה הכפולה הזאת הוא יצר הצגה מרתקת ומרגשת.
מיטלפונקט ידע לשמור על קצב ההולך וגובר אל סופו של המחזה, וליצור אווירה של חיים הנעים בין עמל יום מפרך לתקוות של עולם חדש. ואולי בגלל רגישותו כמחזאי שכתב על שכבות חלשות ועל פער עדתי, גברה בי התחושה שמעל הגשר הזה נשקפה אליי גם תמונה ישראלית עכשווית.
אפילו הבית של אדי שבנה להצגה הזאת מעצב התפאורה ערן עצמון, והתלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי רמזו לי על משהו ישראלי. לא מוחצן, לא מוגדר, אבל בהחלט ישראלי. ואני כותב זאת לשבחם. רוני כהן השלים את האווירה בתאורה פנימית וסביבתית מעולה, גלעד קמחי תרם את חלקו בתנועה עדינה, ואילן גזית העמיד קרבות במה רבי עוצמה. אורי וידיסלבסקי עיטר במוזיקה יפה, גם אם פה ושם הייתה לי קולנועית מדי.
כל אלה שיחקו לכשרונם המיוחד של צוות השחקנים הנפלא שגויס להצגה הזאת, ובראשם יגאל נאור כאדי ורבקה נוימן כאשתו ביאטריס. נאור כובש את התפקיד של אדי בכל רגע שהוא על הבמה, אם בעיצוב גוו ההופך במהלך הדברים מהזה של עובד השב בשמחה אל ביתו, אל התקשחות כמעט אנדרטאית של קנאות ותשוקה, ששיאיה בשתי נשיקות עוצרות נשימה, ועד להיותו שבר כלי ההולך בזעקת כבוד אל מותו. הגוף שלו, ההילוך, היציבה, המבטים והמחוות מתארים ומסבירים במדויק את הסאב-טקסט כשם שקולו השמיע בבהירות את הצליל והטעמים של הטקסט עצמו.
רבקה נוימן מושלמת כעזר כנגדו. היא מלאת חיים כאישה הטובה, שיודעת להשלים עם המציאות מנסה להפיק ממנה את הטוב ביותר. היא כואבת כאישה שכבר איננה אישה לבעלה, ומצוינת כאישה שרואה, ובהדרגה גם מבינה מה קורה לבעלה, ובתמונה האחרונה היא מגיעה לשיאי משחקה בהצגה ובתפקידים הרבים שגילמה עד כה.
הדס מורנו טובה כקתרין, האחיינית שמערפלת את חושיו של אדי שגידל אותה מילדות, ומעצבת מצוין את המעבר מנאמנותה הטבעית לו כבת, לאהבתה הראשונה כאישה לגבר, אבל אחר.
את התפקיד של רודולפו, בן המשפחה שהגיע כמהגר בלתי חוקי מאיטליה והניע את העגלה הטרגית, מזניק דרור דהן לרמה גבוהה במיוחד במשחק רגיש מאוד, טבעי, שנע מהתום הנערי אל בגרות וגבריות. דן קסטוריאנו נהדר כאחיו הגדול מרקו כ`שומר אחי אנוכי` ובהמשך כבעל כבוד טרגי לא פחות מזה של אדי. אבי אוריה כעו"ד אלפיירי היה רהוט כמספר המלווה את המתרחש, ומצטיין במיוחד בעיצוב דמותו של עורך הדין שמבין מהר יותר מכולם לאן מידרדר אדי ומנסה לעצור אותו. עוד השתתפו ביעילות אלון פדות, איציק קריחלי, איתי בלייברג, אייל קנטוב ושי פיינברג.
"מראה מעל הגשר" מצטרף להצלחות האחרונות של תיאטרון בית ליסין עם הקלאסיקות של שקספיר וצ`כוב, והמחזאות הישראלית של מיטלפונקט, ליברכט, אגמון, גאון ומחזאים חדשים שהפציעו ב"פותחים במה".
02/02/2010
:תאריך יצירה
|