פסטיבלים - הביתה – ברוכה הבאה, רות

מחזהו הטוב ביותר של פינטר מועלה במשחק משובח בתיאטרון הנגב

משפחה סאדו-מזוכיסטית

"הביתה" הוא אחד משלושת המחזות הגדולים של תקופת היצירה הראשונה של הרולד פינטר, יחד עם "מנהל הבית" ו"מסיבת יום הולדת".המייחד את "הביתה" הוא בהיותו תמונת-מרתף קודרת, בוטה גם בהומור-שחור של "משפחה". הביקורות מיהרו להלל אותו, והוא נחשב להזדמנות נפלאה לבמאי, תפאורן וחמישה שחקנים.

זה לא כל כך סייע בשעתו לתיאטרון הקאמרי כשהמחזה הועלה בו ב-1968, וד"ר חיים גמזו, העניק להצגה את ביקורתו הלקונית-נחרצת השנייה (אחרי השורה הבוטה שכתב על "סמי ימות בשש") בטור “אמש בתיאטרון” של "הארץ”: “הרוצה לזכות בתור "איש הוונגארד", אפילו ימות משעמום, - ילך להצגת "הביתה"!”. (14.3.1968).

בני המשפחה שפינטר מציג במחזה הם האב והאלמן הקשיש מקס ושני בניו החיים עמו בביתו: לני - רועה זונות בסוהו, וג`ואי, המתאמן להיות מתאגרף מקצועני. כן מתגורר אתם אחיו של מקס, הנהג המצוחצח סם. הבן הבכור של מקס, טדי, פרופסור לפילוסופיה בארה"ב ואשתו רות מגיעים הביתה באישון לילה ובלי הודעה מוקדמת.

הקשר המשפחתי הזה היה בין השאר נתון לוויכוח פרשני של מבקרים ואקדמאים הטוענים כי פינטר שתל במחזה רמזים שאולי הבנים אינם בניו של מקס, וטדי ורות אינם נשואים. אבל בכללה, הביקורת על המחזה הייתה ונותרה, בדרך כלל, כי "הביתה" הוא הטוב במחזותיו של פינטר.

מחזה יהודי?

יש גם מי שראו בתיאור של המשפחה הכוחנית, הסאדו-מזוכיסטית כ"מחזה יהודי", או לפחות מחזה שבו פינטר היהודי השתמש בתווי זהות יהודיים שהכיר באיסט-אנד שבו גדל. פינטר ואחרים דוחים את הפרשנות הזאת, אבל מיד אחרי שבחרתי את הכותרת למאמר הזה נדלקה לי נורה אדומה, כי לא בכדי בחר פינטר לקרוא לאשתו של טדי בשם רות. שהרי בסופו של דבר, מי שמגיעה מרחוק ומחליטה כי באה "הביתה", ומאמצת את המשפחה, זאת היא.

עד אז פינטר מעביר אותה בתהליך "גיור" הנפתח בדברים בוטים וגסים של מקס, הפוגש אותה לראשונה בחייו ומקדם את פניה במילים קשות המתארות אותה כזונה. הרחש העובר באולם הוא הד ראשון לרעידת האדמה שהופעתם של טדי ורות מחוללת וחושפת את נגעי המשפחה.

אט אט, כמו באיזמל ניתוחים לוהט, מנתח פינטר בדיאלוג שרבות בו השתיקות את בני המשפחה שחייהם ללא אם ובנות זוג הפכו אותם לזכרים מסורסים, גברים נעדרי גבריות, המתפקדים זה לזה כאם ואחות.

נחיתתה הפתאומית של רות מעלה בגופם של שני הבנים את זיכרון מה שחסר להם, ואפילו מקס רואה הזדמנות להחזיר לעצמו את גבריותו ולהוכיח כי עוד לא נס ליחו. לטדי לא נותר יותר מקרעי התפלספות כדי להשלים עם התקבלותה של רות בחיק המשפחה, ובחירתה להישאר ולתפקד על פי רצונם.

משחק צוות משובח

איסי ממנוב ביים את ההצגה בחלל המוקף קהל בארבע פאותיו, כתחליף לתפאורת חדר-מרתף סגור שבו מתרחשים הדברים. בחלל הזה, יש שולחן, כיסא ושני ספסלים מרופדים, שעיצבה מיכאלה ליקא. השחקנים, בתלבושות שעיצבה דלית ענבר, נכנסים ויוצאים אל תוך הריבוע הזה, ששמואל מור מאיר אותו בחיסכון טוב, וברקע מתנגנת מוזיקה רכה של דורון שלום.

הבימוי קיצר בטקסט, שאותו תרגם היטב אבי עוז, ומחק שתיקות רבות, אבל בכך העניק דחיפת קצב טובה להצגה הקאמרית המעולה, הבנויה כראוי לפינטר על עיצוב הדמויות ועל משחק צוות מתואם היטב, בתנועתו, באופי הדמויות ועיצוב היחסים ביניהן.

בראש הצוות ניצב שמואל שילה בן ה-80, שמצליח לבטא את כל הזעם, הגסות והנבזות של האב מקס. לצידו, כבן תחרות לגסות ולכוחניות מאיימת, אורן ידגר בתפקיד לני, אחד התפקידים הנחשקים ביותר ברפרטואר המודרני, מצוין בחלקלקות הצלופחית והמאיימת שלו כמי שבפועל שולט בענייני המשפחה.

דודו גולן כג`ואי, המתאגרף לעתיד, מביא נוכחות טובה של אלימות שקטה שיש בה משהו ילדותי, כמעט מפגר, והיא מתגברת בחיכוך שלו עם גופה של רות. יוסף כרמון מעצב היטב את בן המשפחה הדו-שכבתי, שמצד אחד הוא שותף סוד, ומהצד האחר הוא החריג ויוצא הדופן שאינו משתתף במשחק האמיתי.

אלחי לויט מעצב דמות מסקרנת מאוד של טדי, הפרופסור המתנשא בהליכותיו המעודנות, בדבריו המנוסחים כאיש תרבות היורד אל העם, ומדגיש היטב את פעולתו עם בני משפחתו כתעלומה לא פתורה.

ומעבר לחמשת הגברים ניצבת רות, במשחקה הנפלא של שירה פרבר, שמעצבת דמות ייחודית מאוד, הרומזת בקור רוח מפתה על אמיתות אחרות בדמותה מאלה שבעלה בחור להציג.

"הביתה" בתיאטרון הנגב היא הצגה בעלת עוצמה רבה, שכדאי מאוד לראות ולהתוודע אל מיטבו של פינטר המצוי בה.