פסטיבלים - המיקאדו

שחקנים וזמרים טובים נמחקים בעיבוד מוזיקלי ובימתי חסר חן של המרכז לאופרה פרינג`

ללא תפיסה מגובשת

עוגה טובה היא זאת שכל מרכיביה מתייחסים זה אל זה וביחד יוצרים את החוויה המעדנית הגדולה מסך כל מרכיביה. כזאת בדיוק הייתה העוגה שחילק אחד מכוכבי הפקת "המיקאדו" של המרכז לאופרה פרינג` ביפו בסיום ההופעה. לעומת זאת, המעדן האופרטי המובטח שהוגש קודם לכן היה היפוכו של דבר.

את "המיקאדו" של גילברט וסאליבן ניתן להגדיר כיצירת מופת מוזיקלית ובימתית. פה ושם היא זוכה לגרסאות מעודכנות – בעיקר ברמת הטקסט, כאשר משבצים בהן מושגים אקטואליים למועד ההפקה. לעתים גם יש גרסאות המטפלות במוזיקה הנהדרת. גרסה כזאת, "המיקדו השחור" שהועלתה בלונדון לפני כשלושים שנה, העניקה מגע של רוק וג`אז, אך בכל ברגע נתון המקור בעבע כשמפניה.

עלילת האופרטה מתרחשת בעיר טיטיפו, שנבחריה המושחתים מיוצגים על ידי השר-לכל-משרה פו-בה, והתליין המלכותי קו-קו, העומד לשאת את ים-ים, אחת מבנות העיר. אלא שביום החתונה מגיע אל העיר ננקי-פו, בנו של המיקדו. הוא מחופש לזמר נודד והוא בא לחדש את הקשר שלו עם אהובתו ים-ים.

התחרות על לבה מתנהלת בצל צו הקיסר הדורש לתלות מי שייתפס באהבהבים. הפתרונות היצירתיים הנשלפים בזה אחר זה מגיעים אל סף התהום כשאל העיר מגיעה קטישה, יועצת נאמנה למיקדו, שמאוהבת בבנו וטוענת כי היא ארוסתו. גם כאשר המיקדו בכבודו ובעצמו מצטרף לחגיגה חבל התלייה והגרדום עדיין מאיימים, ורק נס יוכל למנוע את הפעלתם.

עם הזיכרון הנעים מהמקור ומהעיבוד שראיתי בלונדון ובטלוויזיה, באתי לראות את הגרסה של המרכז לאופרה פרינג`, שהועלתה באולם הקטן, בעל התקרה הנמוכה, של מרכז תרבות מנדל ביפו. האכזבה לא איחרה לבוא. את שני הנגנים החביבים משני צדי הבמה השלים פסקול מוקלט, ואת קולות הזמרים-שחקנים העצימה עד צרימה מערכת הגברה היסטרית, שרק הדגישה את חוסר חנו של העיבוד המוזיקלי של אייל נמיר.

את ההפקה ביים יובל זמיר, מנהלו האמנותי של המרכז לאופרה פרינג`, והעוגה שבישל על הבמה הקטנה לא הצליחה להבשיל לכלל מעדן, בעיקר משום שלא היה לה שום קו מנחה או תפיסה מגובשת. תחת זאת קיבלנו אוסף רעיונות להצחקה. מקצתם היו טובים, ובעיקר בזכות שחקנים כמו דני לשמן, כננקי-פו, ויוסי צברי, כקו-קו, שגם כזמרים הצליחו לשיר ברוח המוזיקה המקורית, למרות דרישות הבימוי.

היו שם גם קולות אופראיים ראויים לטיפוח כמו זה של הגר ליבוביץ`, כים-ים, ושל דנה מושקטבליט, כקטישה, שההגברה חיבלה ביכולותיה יותר מכל, וצחי סיטון, כפו-בה, שהבריטון שלו חיבר היטב בין הקל לכבד במיטב מסורת של מבצעי האופרטה בארץ המקור שלה, אנגליה. וגם גיא ברכה, בעיקר בתפקיד המיקדו, הצליח איכשהו להיות נכון ובמקום.

הצד החזותי של ההפקה היה חביב למדי בזכות עיצוב התלבושות של אנין רשב"ם ועיצוב הפאות של נועם הוברמן. שרון וזנה עיצבה תנועה סבירה לממדים הליליפוטיים של הבמה, וכמוה גם מעצבת התפאורה הפשוטה פולינה אדמוב ומעצב התאורה העניינית אורי רובינשטיין.

והערה אחרונה: מעבר לפינה ניצב מרכז המוזיקה של יפו, שבו מדי שנה מתקיימת סדנת האופרה הבינלאומית. יש שם אולם נוח ובמה גדולה. אם לתומכי מרכז האופרה פרינג` אכפת מהעניין, מן הראוי היה שיעתיקו לשם את פעילותו. בין השאר זה גם יאתגר את העושים במלאכה ליצור מופעים מהוקצעים וטובים יותר מזה של "המיקדו".