פסטיבלים - הוקי פוקי - העדר תקשורת כמצב קיומי

איל ויזר וצוות מצוין הופכים סיפורים כואבים נפרדים לקומדיה שחורה אחת

הומור שחור לוהט

האנרכיה התיאטרלית המוכרת של איל ויזר מהצגותיו הקודמות "ותו לא", “שופרא" ו"איכה" היא הכנה טובה לקראת הניסיון החדש שלו שמועלה בתמונע עם אנסמבל "מנוע חיפוש”. הפעם, אולי בהשפעתו של הדרמטורג איציק ג`ולי, הסיפור שלו צורני ומתוחם, מחזה שמתחיל בכיוונים שונים וזורם כלפי ליבת המרכז.

המחזה, שנוצר תוך כדי עבודה עם השחקנים, מציג קבוצה של סיפורים ודמויות בסדרת תמונות מתחלפות שהקשר ביניהן נראה על פניו רופף, אך הוא הולך ומתברר במקריותו ובתהליך התקדמות האירועים. את פני הבאים לאולם מקדם סדרן-מלצר (יונתן בר אור) שבהמשך יגיש לקהל את ההצגה, וישתלב בה בכמה דמויות והסברים. על הקיר האחורי תלוי דיוקן צבעוני של היטלר. בלי הרבה מילים מיותרות, בסיועה של פסיכולוגית (אביטל אדר), זה אחד מהסיפורים החזקים שויזר מספר בדרכו האישית מאוד.

בלב הסיפורים ניצב העדר התקשורת בין בני האדם כמצב קיומי נמשך שהם מנסים להתגבר עליו. מחזאי שמנסה לכתוב משהו רלבנטי (גלעד פרידמן) ואשתו (נעמה גולדשטיין) שרוצה לככב במחזה בעוד הוא בוחן ובוחר בשחקנית ערביה (יפעת ישראל) לתפקיד הראשי. אמנות הבמה הופכת אגב כך לנושא בפני עצמו, ומוכפלת בסיועה סיפורה של ליצנית ושמה פיצי (ענת גת) שבאמצעותה מגיח גם סיפורי הדייטים האבודים של יפה הנכה (דריה אברם).

ההומור, כרגיל אצל ויזר, שחור ולפעמים לוהט, והמרקם האנושי מצליח לתפוס זוויות וכיוונים מפתיעים, וכשכבר נדמה כי ראינו הכל, מתברר שיש מכת קורנס שממתינה בסבלנות עד שהיא מכה "בקטנה". כך הופכת תקווה לאכזבה, כך הצלחה לכישלון, וקיום ודאי לאשליה. הזהות שנקבעה מראש, או באותן נסיבות שיצרו אותה, שולטת מבלי שניתן להמיר אותה באחרת, ומבלי שהיא תמיד מובנת לנושא אותה על דש מעילו.

כהרגלו, ויזר גם מצליח להפיק מקבוצת השחקנים הצעירה איכות צוות, למרות שלכל אחד ואחת בה יש מעמד תפקודי בלתי תלוי באחרים, או שהפעולה היא במסגרת דיאלוג בין שניים בלבד. כל אחד מצליח ליצור דמות מעוצבת, אמינה מאוד, גם בהקצנה הגדולה ביותר של התפקיד.

על פניה ההצגה המועלית השבוע בתמונע מיועדת לאוהביו המכורים של ויזר, אבל שלא במפתיע, נראה כי הפעם הוא מצליח להגיע גם אל מי שלא הורגלו להתבוננותו במרחב האנושי שלנו.