ארכנות יתר

את יצירתו הגדולה של גתה לא תפגשו ביצירתו הגדולה של שארל גונו. ולא רק בגלל הזיהוי הלאומי של השניים. הליברית של האופרה, שנעשה על פי החלק הראשון של "פאוסט", הצליח לרדד את הסיפור לרומן זעיר על נערה שמתפתה לפילוסוף זקן מרותק לכיסא גלגלים שנמאסה  עליו ההגות, ובא לו החשק לנעורים חדשים, אהבה חדשה, חיים חדשים.  את כל אלה הוא מוצא במרגריטה התמימה והדתית, שבלילה אחד נכנסת להריון, ומוצאת עצמה חד הורית מקוללת.
 
כבר בהחלטה להושיב את פאוסט בכיסא גלגלים הצהיר הבמאי פול-אמיל פורני שהוא לא מאמין לגתה. כשהגיעה תמונת ליל ולפורגיס, לקראת הסוף, הוא חתם על כך גם בידו השמאלית. לילה כזה, על כריות אדומות גדולות, בקושי יכול היה לספק מאמני כדורגל שמחפשים עיסוי. לא פחות מגוחכת הייתה התמונה האחרונה שבה פאוסט ומפיסטופלס שיחקו במשיכת החבלים שמרגריטה הייתה קשורה בהם, ולפתע נשרו מידיה כלא היו, ובמקומם, כעבור כמה צלילים, התגלה בזרועותיה התינוק המושיע. וואו!
 
בין לבין היו כמה תמונות פשוטות, אינטימיות, ועל כן טובות, וכמה תמונות המוניות שהיו באמת המוניות. מהר מאוד הרגשתי שהגיע הזמן שגם במקרים כמו היצירה האופראית הארכנית הזאת יהיה מי שיידע לחתוך, לסלק את התפל, לקצר הרבה בעיקר בחלק הראשון, ולהשאיר את העיקר המוזיקלי והעלילתי גם יחד. עושים את זה לגתה, יעשו את זה לגונו, וסרקוזי עם מרקל יחגגו בשלום.
 
בכל מקרה תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון יכולה לציין בגאווה כי גם ברגעי הפתיחה וגם ברגעי הסיום היא הייתה במיטבה, נשמעה לירית או בומבסטית כנדרש בפרטיטורה, והקלה בכך על העניין. וכל זאת בזכותו ובניצוחו של עומר מ. ולבר, ששרביט המנצחים שבידו, וגם היד הפנויה, הפיקו מהמוזיקה את המיטב והצלול והמרשים.
 
היו גם זמרים שיודעים את המלאכה ובראשם פאטה בורצ`ולדזה הנפלא בתפקיד מפיסטופלס, שבפשטות וישירות, ואפילו ביציבות מרשימה על כיסא, הצליח להעביר משהו אחר מהמכלול. גם נעמי נדלמן ברגעי השיא שלה בחלק השני הייתה מצוינת כמרגריטה, ודומניקו בלזני הצטיין  גם הוא כאחיה ולנטין. כך גם סטלה גריגוריאן בתפקיד המיותר למדי של סיבל, תלמידו של פאוסט, המאוהב והמסור למרגריטה.
 
התפאורה של פופי רנקטי נוצרה עבור ההפקה המקורית שהייתה משותפת לבתי האופרה של ניצה, אביניון וסט. אטיין בצרפת. הגוונים ששלטו בה היו אפורים, שחורים ולבנים, ופה שם נצבעו באדום של תאורה, שבדרך כלל הייתה קודרת לא פחות. מעלתה העיקרית של התפאורה הייתה בפשטותה הבסיסית – משטח במה מצוין עם מסכי רקע מצוירים, כמה מהם מיותרים בעליל.
 
הסך הכל הארוך היה מתיש ומשמים למדי בחלקו הראשון, ואיכותי ברובו של החלק השני.