מחזהו המוקומנטרי של גור קורן העולה בתיאטרון גשר הוא תיאטרון מפוספס המתחזה לתיאטרון אמיתי
מחזה מפוספס
בדקה התשעים, לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, הצצתי בתכנייה הנוחה של ההצגה וגיליתי שהסיוט שעברתי בסוף השבוע שעבר נולד במאמץ קולקטיבי ובהתלהבות גדולה של מנהלי התיאטרון, בהווה ובעבר, יועציהם ולפחות אחד מצאצאיהם. לקחתי נשימה עמוקה, ככל שסיגריה מאפשרת, והלכתי לנוח בחיקו של "האח הגדול".
לפני שאמשיך ראוי להזכיר כי המחזה "חמישה קילו סוכר" מוגדר כ"קומדיה מוקומנטרית". מדובר בסוגה מוכרת בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, שבה הסיפור והעשייה מתחזים (mock) לדבר אמיתי. כלומר לעשייה דוקומנטרית המתחקה אחר אירועים או אישים או מקומות, עם ראיונות ושחזורים וכל השאר.
במקרה של "חמישה קילו סוכר" מדובר בסיפור המתחזה להיות אוטוביוגרפי של המחזאי גור קורן שרוחו של סבו המת רודפת אחריו באמצעות אנשים שונים, כדי שיכניס לספר העומד להתפרסם שורה אחת על פועלו כמבריח סוכר במלחמת העולם השנייה, ובכך גם יונצח שמו. בין שאר אמצעי המוקומנטריה של ההצגה הזאת נקבע גם שגור קורן יגלם בהצגה את דמותו שלו.
כשיצאתי מההצגה חשבתי שזה לא קומדיה ולא מוקומנטריה אלא מחזה רע, מפוספס, עם ששים דקות מיותרות מתוך התשעים, עם ארבעה שחקנים מצוינים – יובל ינאי, נועה קולר, ציון אשכנזי ורונית בקרמן - שיוצרים דמויות בכישרון רב, ובין רגליהם נע ונד מוקו-שחקן אחד, גור קורן, שהוא גם המחזאי.
בדרך כלל אני דווקא מעריך את קורן כמחזאי וכבמאי, כפי שראיתי בפרינג` ("אני ונפשי" בתמונע) ובבתי ספר למשחק, וחשבתי (בטעות כפי שהתברר לי מהתכנייה) שהנה סוף סוף קיבל הזדמנות ראויה לעשות זאת ובתיאטרון נכבד (גשר), ואפילו היו לו כמה רעיונות טובים (גם אם הדגישו את חולשת החומר שכתב).
אבל התכנייה גילתה לי שאת "חמישה קילו סוכר" ביים דווקא יבגני אריה, ועל פרק התהייה שלי עלתה השאלה אם אפשר לדרוש ולצפות מבמאי בשיעור קומתו ליצור הצגה שבמיטבה הייתה יכולה להיות גבולית אפילו בפרינג`.
לא באמת תיאטרון
אריה הוא אשף בעיצוב דמויות ובעיצוב התרחשויות באמצעות תפאורה טובה, שבמקרה הזה החזירה לגשר כתפאורן את סלבה מלצב, שהיה בעבר מנהל התיאטרון, ותלבושות טובות שעיצב ברק חודריאן. תן לאריה שחקנים טובים והוא כבר יידע להפיק מהם מרגליות. ואכן הוא עושה זאת גם הפעם, עם הארבעה שצוינו לעיל. עם זאת נראה לי שטעה בהופכו את השחקנים גם לעובדי במה. בכך, לפחות, הפריך את יומרת המוקומנטריה.
אבל הטעות הגדולה יותר של אריה, שהביא לתיאטרון שלו את עילית השחקנים, הוא בהחלטה השגויה להעלות את גור קורן כשחקן. קשה לי להאמין שאריה מאמין באמת ובתמים שגור קורן מסוגל לשחק, להגיש טקסט, או אפילו להיות הוא עצמו, כמין גרסה ישראלית של בוראט. הופעתו של קורן הייתה במיטבה מביכה. אבל אם אריה מרוצה, אני אצפה בסקרנות לגרסה שלו ל"המלט" בכיכובו של קורן.
יותר מכל, גישתו של אריה בהצגה הזאת שללה מכל וכל את טענת המוקומנטריה של המחזה. לזכותו ייאמר כי אף כי פעל "נגדו" הוא לפחות ניסה להפוך אותו מקש לזהב. כי המחזה הארכני-פטפטני של גור קורן הוא מקרה קלאסי של גרגר-רעיון קטן מאוד שמתחזה לרעיון גדול. כפי שקורן מספר בתכנייה, העניין עלה בראשו היצירתי אחרי שהזה כי הוא רואה את סבו בעיניו של חתול שהביט בו במבט בוחן.
בעקבות ההזייה קרא קורן את 100 עמודי הזיכרונות שסבו כתב על חייו מילדותו ועד אחרי שעלה לארץ והתיישב בה. אם לסמוך על ההגדרה של המחזה נראה שקורן בחר לתאר סיפור שהיה או לא היה בקורותיו של סבו כאילו קרה באמת. או אולי לא זה העניין, אלא הסיפור שהיה או לא היה על הדרך שקורן עשה כדי להכניס את שם סבו לדפי ההיסטוריה.
אם הסיפורים, או רק אחד מהם, הוא סיפור אמיתי – הרי שהמוקומנטריה לא במקומה. ואם שני הסיפורים הם פרי הדמיון היצירתי של קורן – והבימוי של אריה מחזק דווקא את האופציה הזאת – הרי שקורן נכשל בניסיון ליצור מוקומנטריה, ואפילו קומית.
הכישלון הזה טבוע באי הרציפות של החלטתו שרוח סבו רודפת אחריו באמצעות כל מי שהוא נתקל בו - תלמידת בית ספר, זונה, נהג מונית, חבר ועוד. רעיון מצוין כשלעצמו אבל קורן חיבל בו כשהחליט שזה לא יקרה באמצעות מנהלת בית הספר, שבלשכתה הרוח מופיעה לראשונה, וגם לא באמצעות הצעיר ההומו שבפיו ובין רגליו המפתח להצלחת המשימה.
ובעיקר קורן כשל בסדרת המונולוגים הארכניים שלו, מהפתיחה ועד הסיום, כאילו היו קריינות מלווה – אך שלא כבסרט דוקומנטרי הם לא ליוו התרחשויות אלא הפרידו בין תמונות, ובסופו של דבר גם פגמו בקצב ההצגה.
הארכתי את הדיון ב"חמישה קילו סוכר" כי כשהלכתי להאנגר של גשר חשבתי שאני הולך לתיאטרון. אבל עבדו עליי. זה היה מוקותיאטרון, כלומר משהו שמתחזה לדבר האמיתי ששמו תיאטרון.
14/02/2010
:תאריך יצירה
|