|
|
|
 את ההצגה נושא על כתפיו בקסם מופלא סקפן של ויטלי פרידלנד, מהרגע הראשון שבו הוא שר שיר פתיחה משועשע שהלחינה קרן פלס שמציג את המחזה ואת התפקידים והשחקנים. פרידלנד מושלם בכל רגע נתון שהוא על הבמה. הוא אלגנטי, שרמנטי, כמעט כמו פורצלן מארמון ורסאיי. הוא חלק לשון, מתגנדר בה בעדינות מתוקה. הוא מתנועע כחתול והוא תחמן ותחבולן וגם... אויה לאדוניו, אלים ומפחיד ומאיים. הצגה שכל כולה בית ספר לתיאטרון חי, אמיתי, קלאסי. היא תרוץ, אני בטוח, ואתם אחריה."
|
|
|
|
|
הקלאסיקה של מולייר בתרגומו של אלתרמן בהצגה שהיא בית ספר לתיאטרון ולתרועות צחוק
מעדנייה של תחבולות
כאשר מולייר כתב ב-1671 את "תעלולי סקפן" הוא כבר היה בשיאו ואחרי הישגים גדולים, אם כי עדיין לפני "החולה המדומה" שיעלה כעבור שנתיים ובמהלך הצגתו גם יגיע מותו. מחזה התעלולים בולט בכך שהוא מחזיר אל הבמה את סגנון הקומדיה דל ארטה, ולכאורה איננו נושא על כתפיו ביקורת פוליטית-חברתית (ואולי לא לגמרי, כי בימים האלה, כשמעיפים נעל אל כס המשפט ומתיימרים להתבטא בהומור על מערכת המשפט, אפשר ללמוד ממולייר איך עושים זאת, כשסקפן משכנע את אדונו למה לא כדאי לו לתבוע את בנו לדין).
העלילה מספרת על זוג צעירים שמבקשים לשאת נשים ללא רשות האבות ובניגוד לתכניותיהם להשיאם למי שתביא נדוניה טובה לכיסם. בצר להם הם פונים אל המשרתים שיסייעו להם, ובעיקר אל סקפן. זה רוקח מעדנייה של תחבולות במיטב רעיונותיו של מולייר שרק תחבולות הבמאי אודי בן משה מתחרות במקוריות ובעליצות שלהן.
ואם סקפן ממציא דמויות שנועדו לשכנע את האבות, בן משה ממציא מחדש את שחקניו הנהדרים להפיח חיים בפארסה המטורפת של מולייר, בתרגום המשובח של נתן אלתרמן (עם כמה תבלינים חדישים יותר), ובקהל, ואני בתוכו, שכבר מזמן לא שמעתי אותו בתרועות צחוק כאלה.
פרידלנד מושלם בכל רגע נתון
את ההצגה נושא על כתפיו בקסם מופלא סקפן של ויטלי פרידלנד, מהרגע הראשון שבו הוא שר שיר פתיחה משועשע שהלחינה קרן פלס שמציג את המחזה ואת התפקידים והשחקנים. פרידלנד מושלם בכל רגע נתון שהוא על הבמה. הוא אלגנטי, שרמנטי, כמעט כמו פורצלן מארמון ורסאיי. הוא חלק לשון, מתגנדר בה בעדינות מתוקה. הוא מתנועע כחתול והוא תחמן ותחבולן וגם... אויה לאדוניו, אלים ומפחיד ומאיים.
לצדו כסילבסטר, המשרת השני בעלילה, ארז שפריר שמגשים את החלומות הכי רטובים של כל במאי בדמויות שהוא משחק במסגרת תעלוליו של סקפן. אין אפס אצל שפריר, את זה כבר למדנו בכל ההצגות שלו בחאן. אבל כשהוא הופך להיות גנגסטר צועני מסוכן הוא פשוט מתעלה על עצמו.
תעלולי סקפן (צילום: גדי דגון)
על אריה צ'רנר כאב שבנו התארס בלי רשות, ועל יהויכין פרידלנדר כאביו של הצעיר המאוהב בצוענייה, אפשר לכתוב תלי תלים של מחמאות ועדיין לפספס את העיקר: רוחו של מולייר נכנסה בהם. תנו להם לשתוק, תנו להם לצעוק, תנו להם לחטוף מכות ותתחננו שיעשו הפסקה קלה כדי להרגיע את גלי הצחוק.
מתחרים בהם יואב היימן ואודי רוטשילד כשני הבנים המיוחמים הסוררים. שניהם כמעט כרקדני הבלט המלכותי של מלך השמש וכמי שביום מן הימים לא יהיו שונים באווילותם מזו של אבותיהם. האהדה לעניינם קיימת רק בזכות המשרתים.
את הלהקה משלימות היטב נילי רוגל בשני תפקידיה, כאומנתה של הנערה המאורסת לאחד ובעיקר כצוענייה המאוהבת באחר וחושפת במונולוג מעולה את כל התעלולייה, ושמרית לוסטיג, ענוגה ורכה כצעירה המאורסת לאחד הבנים הסוררים.
ויש עוד שותפים מצוינים לחגיגת-החאן: פרידה קלפהולץ-אברהמי שיצרה חלל במה לבן בוהק שמתמסר מצוין לתאורה העליזה של רוני כהן, ובמיוחד לתלבושות הנפלאות שעיצבה דנה צרפתי (כולל הפתעה מטריפה עבור סקפן), ומי שאינן זוכות משום מה לקרדיט ברשימה המרכזית, האחראיות על הפאות המקסימות, סופי מולדבסקי והלנה מרצינובסקי.
תאמינו לי, זו הצגה שכל כולה בית ספר לתיאטרון חי, אמיתי, קלאסי. היא תרוץ, אני בטוח, ואתם אחריה.
16/02/2010
:תאריך יצירה
|