העיר האחרת

רפואה ובתי חולים הם אחד הנושאים הזמינים בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה וגם, כמובן, בתיאטרון. בדרך כלל אלה דרמות, לפעמים מלודרמות, ופה ושם קומדיות וסאטירות. אולי משום שהמצב האנושי של מחלות, פציעות, כאבים וכיו"ב הוא הנפוץ ביותר. ודאי משום שהצורך לבקר רופא, לקבל מרשם, לחכות במסדרון לתורך, לך ושוב, המתן היום וחזור מחר הוא תרגיל הכושר המוכר של אלה שהקידמה בנתה בקרבתם מרכזי בריאות, בתי חולים, מרפאות, קופות חולים ועוד אטרקציות המתחרות על לבו, כליותיו, עיניו, שיניו, ובעיקר כיסו של האדם. חולה או בריא.
 
רועי מליח רשף נקלע שלא בטובתו אך לטובתו לבילוי כמעט שבועי, לעתים מדי יום, בבית חולים. כעדותו הוא נע ונד שם בין המסדרונות, בין רופאים ואחיות, בדיקות, ובעיקר מצא עצמו יושב ומחכה, "בוהה בקירות, בתמונות, בפלורסנט, בברכיים, בתקרה, בשעון".
 
הוא היה כרואה שאינו נראה למי שחלפו על פניו, לאלה שטיפלו, צילמו, בדקו, הנהנו בראש, רשמו משהו, לחשו זה לזה, התרחקו בדיסקרטיות, פטפטו בלעדיה על עצמם, על עמיתים, על רומנים זעירים, וכמובן על החולים. וכולם בעיקרו של דבר, מראשיתו ועד אחריתו עסקו בעניינים שנוגעים בחיים, כלומר גם במוות.
 
מי שנכנס בשערי עולם כזה יודע לספר בצאתו על חוויות מוזרות, מפתיעות, מה שמכונה אצלנו "קפקאיות". כשאדם כזה הוא יוצר, שחקן בנשמתו, מחזאי ובמאי בעיסוקו – וכזה הוא רועי מליח רשף – החוויות מתועלות מהר מאוד לעברה של יצירה. ובמקרה שלו עוד בטרם יבש הדיו על מסמך השחרור המיוחל מהרשת וממה שהוא מכנה "העיר האחרת" שבין חומותיה היה לכוד החל מאוגוסט 2009 ועד החודש.
 
את מה שראה בששת החודשים שלו שם, את המסלולים שעבר הוא זיקק למחזה סאטירי ייחודי "יאק אומר מוּ", שאותו הוא מעלה בימים אלה בבית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים עם תלמידי תיאטרון-מחול שנה ג'. העלילה – אם ניתן לכנות כך את מהלך ההצגה – מתארת בשנינות רכה את עולם המסדרונות של בית החולים מנקודת המבט של מי שיושב ומחכה לתורו.
 
לפיכך גם עיצוב חלל הבמה הלבנה, והתלבושות הלבנות-ירוקות-כחולות של ארז מעין משרת את העניין, ובסיוע התאורה הלבנה של זיו וולושין יוצר הוויה קפקאית למרות שמדובר בחלל פתוח ומואר. את המסדרונות הארוכים והמפותלים יוצרים פסי נורות זעירות הקבועים ברצפה.
 
הבימוי של מליח רשף יחד עם הכוריאוגרפיה של ענת כ"ץ הופכים את המשחק בעיקר למחוות פנים, גוף, זרועות וידיים, קולות מעובדים, לחישות, צחקוקים, בנוסח שהייתי מכנה אותו של דיילות מכירה, של פלצני חוכמה, ושל עיניים פקוחות במופגן למרות שאינן רואות דבר מלבד את עצמן ומעמדן.
 
16 תלמידות ותלמידים, מדויקים בתנועתם ובמחוות גוף וקול, משתתפים בהצגה המקסימה שרועי מליח רשף הצליח ליצור בתהליך מתוך מסדרונות הכאב המשוכללים ונמשך אל במה משובחת של תקווה.