פסטיבלים - בפיסגה של בית צבי

גור קורן מיטיב לאזרח כאן את "בשפל" של מקסים גורקי והוא לא עושה זאת לבד. כששפל הופך לפסגה

כוכב רוק, זונה וחסיד

לפני כמה חודשים הועלה בבית צבי מחזה ספרדי משנות ה-50, שגור קורן הכין לו גרסה ישראלית, על חלום שכונתי על טופס לוטו משותף עם שישה מספרים. לצערי לא הצלחתי לראות את ההצגה, שבוימה על ידי קורן וסלבה מלצב, שגם עיצב אותה, אבל הדי המשבחים הגיעו לאוזני. משום כך, ולא משום כך בלבד, יצאתי בסקרנות אל בית צבי, לצפות בפרק השני של שותפותם, גרסה ישראלית עכשווית למחזה הקלאסי הגדול "בשפל" של מקסים גורקי. לא התאכזבתי.

כבר מכניסתי לאולם אלי לאון האינטימי הרגשתי שמצפה לי חוויה. האולם הקטן בנוי כך שהקהל יושב בזווית ישרה משתי פאותיו של משטח הבמה. במשטח הזה עיצב סלבה מלצב דירת מגורים צפופה שיש בה שירותים, מקלחת, שלושה חדרי שינה קטנים וחדר מגורים עם מזרנים קרועים, ספות רעועות, טלוויזיה ישנה, תנור חימום והרבה ג'אנק. כשהקהל נכנס ותופס את מקומו כבר נשמעים מהחדר שידור טלוויזיה וקולות נוספים. תריסי פלסטיק מזוהמים סוגרים על הדירה, ועם תחילת ההצגה הם נפתחים לרווחה. בהמשך ייסגרו ושוב ייפתחו כמסך.

הדירה שוכנת בבית מגורים בסמוך לתחנה המרכזית בתל-אביב, ומשמשת אכסניה הנושאת את השם "פיסגה". בעליה הם זוג דתי, שיחד עם בן משפחה שוטר, יש להם יד ורגל וקצת יותר עם העולם התחתון שכמה מנציגיו מתארחים בדירה, כמובן לא בלי תמורה.

זו הנקודה שבה יוצאת לדרך הגרסה התל-אביבית שהתקין גור קורן למחזה הרוסי, המתרחש במרתף טחוב – "בפיסגה" לעומת "בשפל" - וזה אינו החיוך היחיד שקורן יעטר בו את הנוסח הלוקלי שלו. כך למשל דמות של אציל שירד מנכסיו וזונה מפרנסת אותו הופכת אצלו לעולים מרוסיה - פרופסור מובטל לפיזיקת קוונטים שזונה רוסית מפרנסת אותו. או שחקן מובטל ומיואש המנסה להיזכר במונולוגים של שקספיר, נאבק עם "האין ליהודי עיניים...", ובהמשך אומר כי הוא חולם להגיע למוסקבה. קריצה מקסימה לדרמות של צ'כוב, אבל הפעם, כפי שהישראלי מבהיר, “זו רק מטפורה".

ואלה רק דוגמאות, אולי לא הכי מייצגות, לאיכות המיוחדת של העיבוד, שהצליח להעביר את החוויה הרוסית דרך הפריזמה המיוחדת של גור קורן. הוא עושה זאת בעברית עסיסית, טבעית, כולל שיר מקורי שחיבר, ועם המוזיקה הנהדרת של טמיר קופר, ומחיה בדירה את המציאות כאן ועכשיו.

התוצאה היא גרסה משובחת ומלאת חיוניות המפגישה בדירה אחת כוכב רוק שתהילתו חלפה, אשתו הגוססת, עבריינים על תנאי, משת"פ ערבי, סנדלר בדימוס, משפחה מסוכסכת, אהבות נכזבות, תשוקות מסוכנות ורצון בלתי נלאה לחיות. ברק חודריאן עיצב לכל אלה תלבושות מצוינות, שיחד עם התאורה הנכונה של דניה זמר משלימות את העיצוב הבימתי הנפלא של ההצגה.

את השגרה של הדיירים מפרה דמות חדשה המוצאת מפלט בדירה המזוהמת. הדמות הזאת, הברקה אחרת של העיבוד, היא חסיד של רבי נחמן מאומן (להבדיל מהצליין הרוסי של גורקי). קורן תלש את החסיד משינקין ושתל אותו, בהומור שופע, ובהרבה חום ואהבה, בסביבה עוינת מאוד שמהר מאוד נכנעת לדברי הכיבושין שלו, נחשפת לרעיונותיו ומתעמתת עם אופטימיות ותקווה בלתי אפשריות.

כשהדרמה הרומנטית מתפתחת ומתקדמת למצב אלים, המוכר היטב מכמה אירועים שעיטרו את כותרות החדשות אצלנו, החסיד נעלם כלא היה. אבל החיים בדירה שוב לא יהיו כבעבר. תחתם תבוא ההכרה וההשלמה עם החיים בשפל האכסניה התל-אביבית 2010.

בית צבי בפיסגה

אבל עיבוד ועיצוב מעולים הם רק במה לעיקר העיקרים של הצגת תיאטרון – המשחק. ובמקרה הזה, בימוי תוסס ומדוקדק לפרטי פרטיו, לדקויות של כל דמות ודמות, ומיצוב של מערכות היחסים, שבאמצעותו הצליחו סלבה מלצב וגור קורן להפיק משחק קבוצתי ואישי מצוין של 16 תלמידי שנה ג' במחזור מ"ח של בית צבי.

שלוש דמויות "מנהיגות" את החיים בדירה: יוני קצב סמכותי, גברי ומסוכן כהרצל בן-טוב, שחונך להיות עבריין, אבל מוצא בתוכו את ההכרה שיש גם חיים אחרים שהוא שואף אליהם. חייקה מלכה מרתק כקלפן אלבז, אסיר לשעבר שמבעד לאדי הוודקה מוצא עצמו בסופו של דבר כמורה נבוכים ריאליסטי. שלישי ב"הנהגה" של הדירה הוא מיכאל גמליאל המרגש, כואב ומכאיב בתפקיד השחקן. את אלה משלים החסיד הברסלבי אביאל, שאותו מגלם עוז ניסן בדבקות מדהימה ושופעת אמונה, אנושיות חום, חן והומור.

שרלין חזיזה מושלמת כנסטסיה הזונה הפראית, ולצדה מצוין אביב לירון כפרופסור לפיזיקה המחכה לתגלית המדעית שתהפוך אותו לגדול המדענים. שניהם למדו לצורך ההצגה לדבר רוסית שוטפת מפולפלת בקללות, והם עושים זאת כמי שנולדו שם. הרוסי השלישי בחבורה הוא איליה, דייר לשעבר ששב לפקוד את הדירה בשכרותו, במשחקו שופע ההומור של יניב בומברג.

טובה ורובל קורעת לב כאיה הגוססת, אשר בעלה המיואש, שאותו משחק ברגישות טל דנינו, כבר "נפרד" ממנה. אירית דקל נוגעת ללב כנטלי, אחותה המוכה של בעלת הבית, שאותה מגלמת בנוקשות ראויה רותם אלטרוביץ. עידו אדלר ענייני כבעל האכסניה שבתאי, וכך גם רז מזרחי, השוטר שבא לסחוט, נוגה מורג כעמליה הבשלנית, מאיר בנימיני כחסן המשת"פ ומישל יופה הרציני והציני כמלכי הסנדלר.

על כל אלה ניתן לסכם כי "הפיסגה" הוא מבצע תיאטרוני חשוב של בית צבי, ראוי לשבחים על הפרטים והמכלול וראוי להרצה ארוכה למען שוחרי התיאטרון בארץ.