אחרי מופע הפתיחה המרתק של פרויקט הדגל של המחול בארץ נותר צבי גורן מהורהר למראה שלושת המחולות המסקרנים של התכנית הראשונה.
רגעי חסד במופע הפתיחה
על הבמה נעו, חגו, אלתרו ויצרו חמישה עשר יוצרים שחזרו אל הרגע שבו המחול הפך להיות ביטוי אישי ואמנותי לחווית חייהם, במה שהפך לתמונת מחול מרגשת.
היה זה מפגש חד פעמי של כמה מוותיקי "הרמת מסך" עם ממשיכיהם ועם הכוחות הצעירים הנושאים עמם את ההבטחה להמשך. במופע, שכתבה וביימה נאווה צוקרמן, היו רגעי חסד של תנועה ודמיון, וצירופים בלתי אפשריים לכאורה בין סגנונות, בין יכולות תנועה מפתיעות ובין חוויות יצירה אישיות של כל המשתתפים.
את המופע ליוו המוזיקאי אורי דרומר וקבוצת נגנים מעולים בנגינה חיה של יצירה מקורית, שבמידה רבה גם הכתיבו לרקדנים-כוריאוגרפים את מהלך הדברים.
זה היה אתגר גדול ליוצרים המשתתפים, שעתידים למחרת להתחיל במסע המסקרן של "הרמת מסך 2004" שבמהלכו יעמדו למבחן עצמאי, ביצירה שלמה חדשה משלהם.
פצצה שמסרבת להתפוצץ
ראשון בהם ב"מסך 1" הוא שלומי ביטון, שביצירתו "אחד" מחפש אחר זהות נעלמה, בתנועה שפורצת את המסגרת המצומצמת שאפיינה יצירות שלו בעבר, ובניסיון לספר משהו אישי מאוד.
זו יצירה קצרה, שבה ביטון רוקד לבדו סביב פצצה, שמסרבת להתפוצץ. הוא נכנס לבמה ויוצא ממנה, כמו בציפייה שמשהו יקרה, הוא מופתע, הוא מחפש, הוא מדבר הרבה בלי קול (לצערי). אלא ש"אחד", כיצירת מחול קוהרנטית , נותר חידתי, חרף מעלותיו.
הבסיסט בעל מקור המתכת
החדיתיות מאפיינת גם את BEAK, יצירתם של הכוריאוגרפית מאמי שימאזאקי והמוזיקאי שלומי פריג`.
פריג` הוא זה שנושא על כתפיו את היצירה, כבר מהתמונה הראשונה שבה הוא מנגן בגיטרה בס ומולבש על ראשו מקור ענק בס. הצליל הכבד, הבוטה, עם רקע הפסקול האפקטיבי מאוד, יוצרים ניגוד משעשע לתנועה המינימליסטית שלו, ובעיקר של מאמי שימאקאזי הענוגה ברקע.
הניגוד הזה ממשיך גם בתמונות הבאות, כשפריג` מסתובב כאובד עצות בין שימאקאזי והרקדנית האחרת, ציסאטו אונו, או כשהוא מנגן בקונטרבס או כשהוא רוכב על אופניים תקועים במקום (כמו בספינינג).
בשלב מסוים נראה כאילו שני היוצרים מאבדים משהו מאחיזתם ברעיון המקורי שלהם לבטא את חיפושיו של אדם אחד בעל מקור מתכת – דימוי השואב כנראה מתנועות ניקור של אנפות וחסידות.
אבל השאלה לאן כל זה מוביל, המתעוררת נוכח התנועה הכמעט אבסטרקטית וכמעט נטולת הגד ברור, נענית איכשהו בסיום המפתיע, כאשר מתוך חשכת האולם עולים אל הבמה "חברים" – רקדנים ותלמידים מבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. על הבמה נוצרת תנועה זורמת מאוד של ניכור וזרות, כמו זו של ההולכים ושבים ברחובות הערים הגדולות, והמושג הסארטרי "הגהינום הוא הזולת" מקבל ביטוי קצר מאוד, חד ומכאיב.
קומפוזיציות משעשעות, מאבקים אלימים
את "מסך 1" חותמת יצירה בעלת חן רב של סהר עזימי, "עכשיו אני רוצה לשכוח". היצירה משתמשת בלהיטים מוכרים (אך ללא קרדיט, כמנהג המרגיז אצלנו) כדי לבטא את מה שהוגדר על ידי עזימי כ"מהות הקשר האנושי ומהות האמון בין בני אדם בעולם שבו מערכות יחסים מוגדרות מחדש ותפקידים נהפכים ללא ברורים".
עזימי בחר בגישה כמעט פרודית, ויחד עם ענת מירב ושירה רינות הוא יוצר קומפוזיציות משעשעות של תנועה ומחול, שמנסות לכאורה לרכך מאבקים כמעט אלימים בין השלושה. אלא שזה עובד רק בצורה חלקית ולעתים אפילו כנגד הרעיון המעניין.
מרקמים מסקרנים
לסיכום המסך הראשון - שלוש היצירות מכילות בתוכן מרקמים מסקרנים, ואשמח לראות אותן שוב כאשר היוצרים יתבוננו בהן וימשיכו את מה שהתחילו בו עד למיצוי האופטימלי של הרעיונות שבבסיסם.
ועוד הערה קטנה בנושא התאורה. למעט בשתי יצירות, אין תכניית "הרמת מסך" מסגירה שום זכר למעצבי תאורה, וזאת אף על פי שבשלושת המחולות שהוצגו ב"מסך 1" היו תרומות חשובות של אנשי התאורה. ההתעלמות מהם, כמו השימוש בביטוי המרגיז "קולאז`" כתחליף לרשימת קרדיטים מסודרת למחברי המוזיקה, היא ביטוי לזלזול ביוצרים, וחבל שזלזול כזה מגיע דווקא מיוצרים.
קישורים
תכניית מופעי "הרמת מסך"
המקום שבו נגמרות המילים – ריאיון עם נאוה צוקרמן ערב "הרמת מסך"
לשבת בצד ולדמם– ריאיון עם יסמין גודר
חוזרים לאהבה ב"הרמת מסך"
19/11/2004
:תאריך יצירה
|