גרסת גשר למחזהו של פירנדלו טובה, אם כי חוטאת לא מעט למקור. המשחק בכל אופן מצוין
עודף יצירתיות
בסופה של ההצגה, בסיומו של מפגש בין שחקני גשר שעתה זה סיימו את הופעתם, אמר משה איבגי כי המחזה המקורי של פירנדלו טרחני, וכי קהל בן ימינו מתקשה לקבל את הרעיונות הפילוסופיים שבו. משום כך, לדעת איבגי, רועי חן הצליח, דרך העיבוד והתרגום שהתקין להצגה בגשר, לקרב אותו לצופה הישראלי כאן ועכשיו.
כשם שאין תופסים אדם בצערו, כך כדאי למחול לאיש בגאוותו. או על פי תורתו של פירנדלו - כל אדם והאמת שלו. איבגי שחקן מצוין, וגם הפעם יש לו רגעים מרתקים על הבמה, אבל יש לי תחושה שבדבריו כיוון יותר אל עצמו ואל חבריו השחקנים, כאילו הם המתקשים באמת לפענח את המרקם המיוחד של "שש דמויות מחפשות מחבר", והם אלה הזקוקים לגרסה-לייט של המחזה.
זכותו של רועי חן, כמובן, לתת חירות ליצירתיות שלו, אם כי נראה לי שהפעם הוא הרחיק לכת במאמץ לקרב את פירנדלו לקהל הישראלי. למעשה, בדרך הפישוט שבחר, מעבר לקיצורים ולמחיקת דמויות, הוא מביע אי אמון ביכולתו של הקהל כאן להבין מרקם דרמטי מורכב ומרתק כמו זה של לואיג'י פירנדלו.
למרבה המזל, המחזה המקורי, שהוא מיצירות המופת הגדולות של התיאטרון במאה ה-20, גובר בעיקרו על העיבוד. המחזה נבנה על מרכיבים סגנוניים שונים בתולדות הדרמה, החל בדרמות הגורל היווניות, ואחיותיהן הקומיות, והלאה משם דרך הקומדיה דל ארטה, אל קומדיית המצבים, אל הדרמה הבלשית, והכל תוך כדי שמירה מופלאה על עקרונותיהם.
בה בעת המחזה הוא השער לתיאטרון האבסורד, אפילו לתיאטרון האכזריות, ואם נתעקש - גם לתיאטרון המודרני יותר. זהו טקסט שאין בו סרח עודף, והוא עצמו מורה נבוכים חשוב לעולם התיאטרון הקסום, ונחשב לאחד האתגרים המקצועיים הבולטים ללהקות, לבמאים ולשחקנים.
המחזה עוסק בשש דמויות אבודות, תועות, בנות משפחה אחת, שמחפשות מחזאי שיכתוב אותן כפי שהן רואות את עצמן. זו היא הליבה של המחזה, הבוחן שאלות כמו אמת, צדק ומוסר, לצד עיסוק בשאלות מהותיות לתיאטרון, למציאות שלו לעומת מציאות החיים.
הדמויות פולשות לחדר חזרות של להקת תיאטרון, ומנסות לשכנע את הבמאי והשחקנים להציג אותן ואת הסיפור "האמיתי" שלהן. מדובר בסיפור מלודרמטי מאוד על גבר שהתאהב בתלמידה, ואחרי כמה שנים נתקל בה לתדהמתו בבית זונות וגילה כי היא בתו החורגת. בשם האם ואחיה היא מחפשת נקמה באב.
הפארסה יוצאת לאור
זו גם נקודת החיבור המיוחדת והמבריקה מבחינה דרמטורגית שיצר פירנדלו בין עולם המציאות לעולם התיאטרון, המתגלמת בדמותה של מאדאם פאצ'ה, בעלת סלון אופנה שבחדר האחורי שלה מנהלת את בית הזונות. זהו תפקיד אפיזודי, שבמקור משויך לקבוצת הדמויות של התיאטרון, למרות שהוא בעצם חלק מסיפור המשפחה. הופעתה של המאדאם מפתיעה, בנקודה שבה כבר מתגבש ה"מחזה", הנכתב, ככל הנראה לפי הנחיות הבת, בדרך אל סיומו הדרמטי מאוד של סיפורה.
אבל הסיום, כשהוא מגיע על פי כללים מוכרים של דרמה, איננו הסוף, כי פירנדלו שולח את שש הדמויות הלאה, לעבור מלהקה ללהקה, ממחזאי אחד למשנהו, בידיעה שלא יימצא מי שיעלה על הבמה את הסיפור שלהן, ובכל פעם הן ייאלצו לחפש שוב תיקון של תיאטרון לחייהן.
המחזה מעמת את הדמויות עם עצמן, ואת השחקנים המגלמים את הדמויות עם הצורך לפעול בשתי רמות – הרמה הקונקרטית של הסיפור והרמה הפנטסטית של דמויות מופשטות המחפשות לעצמן מקום והגדרה תיאטרלית. המחזה מעמת גם את הקהל עם תפיסתו שלו על אמנות הבמה, והתוצאה נועדה להיות תיאטרון במיטבו.
העיבוד והתרגום של רועי חן, למעט השינוי המהותי ההופך את הבת החורגת לבת ביולוגית שהאב לא ידע על קיומה, נותר נאמן בדרכו לליבת המחזה, גם אם בקיצורים ובשפה עכשווית בהגזמה. לעומת זאת, העיבוד הרחיק לכת בכל הנוגע לסיפור המסגרת, ושלף החוצה בכוח את מרכיב הפארסה על התיאטרון החבוי במקור.
מעבר לכך, ולא מעט בסיוע הבימוי של יבגני אריה ומשחקו של ישראל (סשה) דמידוב, כבמאי התיאטרון הנדרש להיות מחבר, העיבוד יוצר משוואה דרמטית בין האב והבמאי. שניהם אובדי עצות, שניהם נתקפים בפרצי אלימות ושניהם אינם מסוגלים לחבר את המחזה המבוקש.
העיבוד אף יוצר מרכז כובד דרמטי בדמות של הבמאי, והמחזה הופך להיות לטרגדיה של האמן, שאינו מצליח להשתלט על החומרים הדרמטיים שהמציאות, או הדמיון, מזמנים לו. במידה רבה זהו הפן המעניין היחיד של העיבוד, המכפר במידה מסוימת על ההשתעשעות המוגזמת מאוד של חן ושל אריה בסיפור המסגרת.
אני לא מחזאי
יבגני אריה, מכל מקום, ביים הצגה מסקרנת מאוד שנעה בין עיצוב רגיש מאוד של דמויות המשפחה הפולשת לבין ביזור מוגזם של ההתרחשויות בתוך התפאורה הבהירה הנהדרת (גם אם גדולה מהחיים) של מיכאל קרמנקו, שגם עיצב את התלבושות היפות. אריה וקרמנקו, בעזרת התאורה המופתית שעיצב אבי יונה בואנו (במבי), הצליחו ליצור עולם של "תיאטרון אפל", נאמן לרעיונותיו של פירנדלו.
המשחק בכללותו, ובעיקר של מגלמי דמויות המשפחה, הוא נקודת אור גדולה של הבימוי וההצגה. מרכז הכובד של סיפור המשפחה, וכך גם של ההצגה, הוא דמותה של הבת, ונטע שפיגלמן השתלטה עליו לחלוטין. היא המנוע הרגשי והמעשי של ההצגה כולה. לוסי דובינצ'ק מצוינת בתפקיד האילם של הבן הצעיר, והופכת את השיא הדרמטי שלו לרגע מרטיט. ליליאן רוט מרשימה כמין פסל חי בדמות האם הנוירוטית, וכמוה גם אורי יניב בתפקיד הבן הגדול, המנגן בצ'לו ומבטא באמצעותו את הטרגדיה האישית שלו. שרון יבלונסקי הייתה הילדה הקטנה, שאריה ביים את נוכחותה בסיום ההצגה בדרך שהזכירה לי את הסיום של "וויצק" מאת ביכנר.
נקודת הכובד האחרת של המשפחה היא כמובן זו של האב, ומשה איבגי מגלם אותו בקשת גוונים מעניינת הנעה בין הקומי לטרגי, בין העצור מאוד לבין התפרצויות מוגזמות ואלימות, כמעט מאפיונריות. כאמור, הבימוי של אריה יוצר משוואה בין הדמות הזו לבין דמות הבמאי, שדמידוב מגלם אותו בדרך כלל בקלילות טובה, עם כמה התפרצויות – שמשמשות גם כמרכיב קומי – והוא מצוין ומרגש בסיום, כשהיצירתיות של הבמאי נכשלת ודמידוב מרטיט בחזרות על המשפט הקצר "אני לא מחזאי".
יובל ינאי כמאדאם פאצ'ה שוב מוכיח את יכולתו המיוחדת ליצור דמויות מלאות, והוא גם יוצר את אחד הרגעים המרגשים בהצגה כשהמאדאם נחשפת, נדהמת וכואבת, כשחקן בתיאטרון. נטליה מנור מצוינת כשחקנית-פרימדונה, בעיקר כשהיא נדרשת לגלם את תפקיד הבת, ולצדה אלון פרידמן המצוין כשחקן ראשי של הלהקה שקולו אבד לו. גונב להם את ההצגה יבגני טרלצקי כמנהל במה שמכיר היטב את נפש הבמאי.
בסך הכל "שש דמויות מחפשות מחבר" של יבגני אריה היא הצגה טובה שיש בה גם כלב, המייצג את התפל והמיותר בעיבוד של רועי חן.
09/03/2010
:תאריך יצירה
|