הגרסה החדשה של נהרין לשתי יצירות המחול הנודעות שלו באנסמבל בת שבע היא סיבה למסיבה
מעיין זורם וחי
נוסטלגיה ויובל הם שניים מהגורמים שמרחיקים אותי בדרך כלל ממופעים שנועדו לפמפם אותם. אבל כאשר היוצר שאותו חוגגים חוזר אל מקורותיו, מתבונן בהם, מגלה כי יצר היצירה הפועם בו ביחס אליהם עדיין חי - זו בהחלט הזדמנות שלא כדאי לו להחמיץ אותה, וגם לא לקהל שלו.
זה בדיוק מה שקורה לאוהד נהרין, שאינו סוגר את יצירותיו על דיסקט ואומר לעצמו "עד כאן". לא כשהן חדשות לחלוטין ולא כאשר הן שבות אל הבמה. יש כמובן מי שרואים בכך חיסרון כלשהו במעיין היצירה של נהרין. אבל בעיני זו אחת המעלות המיוחדות של יצירתו, ואחד היתרונות הבולטים של עבודתו עם שתי הלהקות שלו, הבוגרת והצעירה.
ראשית משום שנהרין אינו קופא על שמריו, ובדרכו המיוחדת הוא מעצב את שפת המחול והתנועה שלו כמעיין זורם חי, שאינו נעצר. יצירות חדשות וותיקות חוברות זו לזו, מתחדשות אלה באלה, סוחפות לתוכן תת זרמים חדשים, מוותרות על אחרים, ורוחשות חיים חדשים.
שנית, משום שהלהקות שונות בהרכבן האנושי וביכולתן המקצועית והאמנותית להעביר את המסרים התנועתיים, הפיזיים והרעיוניים של היצירות. יש אפילו פן תחרותי מסוים שמצמיח אתגר לכל אחת מהלהקות. וכאשר מדברים על אנסמבל בת שבע, ברור כי מדובר בהתנסות חשובה במיוחד לעתידם של רקדניה.
קיר/זינה. צילום: גדי דגון
שפה משותפת עם הקהל
המעלה השלישית היא שהקהל כבר אינו זה שהיה. אחרי 20 שנות נהרין בבת שבע, יש לקהל הנוהר להופעות של שתי הלהקות דרישות שונות מאלה שהיו לו, אם היו, בראשית הדרך. ואין זה עניין של מה בכך. די היה לשמוע כמה צופים בדרכם החוצה מהבכורה של "קיר/זינה" בסוף השבוע כדי להבין שהמפתיע, האחר והמיוחד של הימים הרחוקים הוא כבר הטבעי והברור של הימים האלה - השפה המשותפת ליוצר ולקהלו שהתגבשה במהלך שני העשורים שעברו.
מה שמצליח הפעם במיוחד הוא החיבור בין שתי היצירות, שבמקור נוצרו בהפרש של חמש שנים, וביחד הן יוצרות שלם חדש, מורכב ורב שכבתי, שאינו מוחק את הזהות הראשונית אלא צורף אותה לכלל זהות חדשה. לא פחות מכך - החדש הזה חושף חיבור אל יצירותיו המאוחרות יותר של נהרין, כמו "הורה" החדשה ואפילו "ממותות" הוותיקה יותר אך שונה מבחינות רבות.
כמו בעבר, גם הפעם הרעננות של אנסמבל בת שבע מאפשרת לנהרין לשוב אל היצירות הקודמות כאל חדשות, ולגלות באמצעותן את החיוניות המרתקת של הרקדנים הצעירים שנענים לאתגר בהתלהבות ניכרת לעין. מעלתם הגדולה בשלב הזה היא בהיותם אנסמבל, גם אם כמה מהם כבר בולטים ביכולתם הסולנית, והתוצאה מלהיבה.
תוסיפו לזה את תרומתם הנהדרת של שותפיו של נהרין, כמו המוזיקה התוססת של נקמת הטרקטור, של עברי לידר ושל נהרין עצמו, התלבושות היפות שעיצבה רקפת לוי והתאורה הקסומה של אבי יונה בואנו (במבי), ותבינו ש"קיר/זינה" היא יצירה שראוי וכדאי לצפות בה.