המפגש המחודש עם מחזהו של יעקב שבתאי מחזיר להבימה את יוסי בנאי. ואפילו אם היה בנאי לבדו על הבמה הגדולה היה צבי גורן אומר דיינו.
חזרה לקלאסיקה ישראלית צעירה
מה יכול להיות עצוב יותר ממלך שמסיים את פרשת חייו הארוכה בתסבוכת משפחתית, לאומית והיסטורית ביחס ליורשו? ומה יכול להתאים יותר להגדרה של "נושא קלאסי" ולטיפול של "מחזאות גדולה"?
תולדות הדרמה מלאים במחזות כאלה, החל מ"אדיפוס המלך", "דרך המלך ליר" וסדרת המלכים הגדולה של שייקספיר, ועד המחזאות המודרנית, כמו "הנרי ה-IV" של פירנדלו ו"המלך נוטה למות" של יונסקו, ואם תרצו גם "סוףמשחק" של בקט.
גם המחזאות הישראלית הצעירה של שנות ה-50 וה-60, עסקה רבות בנושא הזה - "מלך בשר ודם" של משה שמיר, "אכזר מכל המלך" של נסים אלוני, והמשכיו האבסורדיים "בגדי המלך" ו"הנסיכה האמריקאית", ועד יעקב שבתאי עם "כתר בראש".
מחזהו של שבתאי נכתב ב-1969, והוא עוסק ביממה אחת בחיי דוד המלך, המבקש ליהנות מקצת פרטיות עם אבישג השונמית, אבל נאלץ להתמודד עם מרד אדוניה בן חגית ונאמניו, ועם לחץ מנטלי כבד של בת שבע ונתן הנביא, המתעקשים על קיום ההבטחה ששלמה יהיה היורש. זה הסיפור, וזאת גם העלילה הפשוטה של המחזה.
הרקע ההיסטורי: דיין, אלון וגולדה
בניגוד להנחה מקובלת, האקטואליות של המחזה ביחס למאבקי ירושה של השלטון בישראל הצעירה לא הייתה מכוונת דווקא לעבר בן גוריון כבר שש שנים לא היה בשלטון ולא משך בחוטים.
המחזה נכתב אחרי מלחמת ששת הימים, שבפתחה נקרא ראש הממשלה לוי אשכול לוותר על תפקידו כשר הביטחון, והממלכה הישראלית נקרעה בין תומכי משה דיין (שבעיני מתנגדיו נראה כאדוניה בן חגית שבמחזה) לתומכי יגאל אלון (שבעיני מתנגדיו נראה יותר כמו שלמה המתפלסף).
ברחוב הירקון ישבה אז האם הגדולה גולדה מאיר. והיא גם זו שבסופו של דבר התיישבה על כס ראש הממשלה, ומנעה הן מדיין והן מאלון את הגשמת החלום או ההבטחה. ללמדנו שלא כל משל רודף בהצלחה את הנמשל. גם אם שאלת המאבק על הירושה המשיכה מאז ללא הפוגה, וסופה כידוע בהמלכתו של רבין כנגד פרס. וכל השאר כתוב על ספר דברי הימים החדשים.
יוסי בנאי רענן מתמיד
וטוב שחוזרים לקלאסיקה הצעירה של התיאטרון הישראלי בהתהוותו. גם אם עושים זאת פחות מדי. חסרונות יש במחזות האלה, לא מעט. אבל חוץ מעלילה יש בהם גם תפקידים נפלאים לשחקנים גדולים. ומי שנושא היום על ראשו את כתר המשחק הוא יוסי בנאי, שהיה בראשית דרכו פרח-כוהנים, לצד ענקים כמו רובינא, מסקין וברטונוב, ומהר מאוד אותר אז כעילוי שנועד לגדולות.
הצגת "מלך בראש" לא מציינת רק את שובו של בנאי לשחק בתיאטרון שבו עשה את צעדיו הראשונים, אלא גם מלאות יובל לשנות משחקו על הבמה. ואולם, על הבמה בנאי איננו כמלך ממורמר שבאה שעתו להעביר את כתרו לצעירים ממנו, אלא כמלך שחוזר מגלות מוצלחת למדי, מענגת ומשעשעת. והוא רענן כתמיד והוא גם יודע יפה מה יש לו בילקוט כשרונו.
ועל כן אין זה מפתיע שהמפגש המחודש הזה, המיוצג בשמות בנאי ושבתאי – ובאולם הנושא את שמה של רובינא – מרגש, משעשע, ויוצר את הקסם של התיאטרון. בנאי נע על מסילותיו המוכרות בדרך משחקו. מצד אחד הוא משעבד כליל את דמות המלך לאישיותו שלו, ומהצד האחר, ברגעיו החזקים ביותר, הוא נבלע לתוכו. ותמיד הוא יודע לשתוק. וכל שתיקה של בנאי עמוקה, לעתים גם כואבת.
היפוכו של בנאי
אצל שבתאי אין הפתעות או דרמה גדולה באמת, עיקרו של המחזה הוא בלשון העברית הנפלאה שגייס המחזאי הצעיר, בדיאלוגים השנונים, ובשתי דמויות שמוליכות את העלילה כצמד קומיקאים – דוד המלך ושריה הסופר.
שריה הוא מין עיתונאי-חצר המשכתב את ההיסטוריה שוב ושוב לפי פקודה, ולפעמים גם על דעת עצמו, כמי שמכיר היטב את אדונו. בבחירתו של אהרון אלמוג לתפקיד הזה יצר הבמאי אילן רונן את אחת משתי ההברקות שלו בהצגה הזאת. אלמוג הוא במידה רבה היפוכו המובהק של בנאי, סגנון משחקו אחר, מופנם ועצור. אבל הצירוף ביניהם יוצר משחק משובח, רצוף, מהרגע הראשון ועד האחרון.
הברקות התפאורה והתלבושות
ההברקה השנייה היא בבחירתה של נטע הקר כמעצבת התפאורה והתלבושות. מרגע שעולה האור על הבמה וומתגלה אולם כס המלכות של דוד, שבו מתרחשת העלילה כולה, נוצרת תחושה של זמן ושל מקום, של גדולה היסטורית והוד מלכות. כאילו נטע הקר קראה את התיאור של קירות המקדש והעתיקה אותו לכאן. מבעד לפתחים בקיר האחורי (אולי קטנים מדי) נראה גן מוריק, שמדגיש את צבע האדמה של קירות העץ הגבוהים.
כך גם התלבושות הנפלאות, שאולי הן חסרות מאפייני זמן, אבל ניכרים בהן אבק מדבר וקרבות (כמו בבגד של שר הצבא, יואב), תפארת מצועצעת (של הכהן הגדול אביתר), נובורישיות (חושי הארכי), רוחניות נזירית (הנביא נתן), והדוניזם ראוותני (אדוניה בן חגית), לצד פשטות כתונתו של דוד ובגדו של שריה.
מעט אבזרים איפשרו לרונן להעביר את העלילה מתמונה לתמונה ברציפות נוחה, שהונעמה על ידי המוזיקה הכמו- מזרחית שכתב ערן דינור, והתאורה ההולמת, הפשוטה והלא מתחכמת שעיצבה קרן גרנק.
משחק משובח חרף שטחיות הדמויות
הבעיה היחידה שעליה רונן לא מצליח להתגבר היא שהמחזה איננו בוחן לעומקם את דמותו של דוד ואת המאבק על הירושה, ולשם הקומדיה מוותר על הדרמה החזקה המצויה בסיפור התנ"כי. התוצאה היא שחוץ מדמותו של אדוניה, כמעט כל שאר הדמויות במחזה הן שטוחות, ייצוגיות, ובעיקר חסרות נשמה.
הדבר בולט במיוחד נוכח צוות השחקנים המשובח שיודע לשחק, ולהפגין נוכחות יעילה, גם כשאין כל כך את מה לשחק.
כך עידית טפרסון משתמשת בזקיפות קומתה כדי לרשום את דמות בת שבע, הגר תפוחי היא אבישג רעננה השמחה למדי כשלא ניתנת לה הזדמנות לחמם את יצועי המלך וחיים חובה משתמש בתלבושת המצוינת כדי לשרטט את דמותו המקופחת של יואב. וכך, בסיום, עזר קלמנוביץ` ששותק בתפקיד שלמה, ובחיוך נוסח המונה ליזה רומז למה שיתאר את המלך הבא כחכם מכל אדם.
לא כל ממזר מלך
מיכאל כורש עושה נפלאות בתפקיד של חושי הארכי, שלא לגמרי ברור אם הוא רק אופורטוניסט או נאמן באמת למלך או לקושרים, אברהם מור מצליח להכניס רמז של עוצמה לתפקיד הכהן הגדול אביתר, למרות שהוא כתוב כנאד נפוח, ואורי אברהמי חד כתער בתפקיד נתן הנביא, ויודע למסוך רעל בטקסט הפשטני.
ואחרון חביב, ואפילו גונב את ההצגה, אורי הוכמן בתפקיד המקסים של אדוניה. בשלוש התמונות שבהן הוא מופיע, הצליח הוכמן ליצור דמות ממזרית חזקה מאוד של נהנתן כפייתי, של תינוק מגודל, ושל יורש פוטנציאלי מאיים. ותמיד, איכשהו, הוא ידע להיות אלים – בחיוך המבויש על ברכי אביו, בטמטום שהוא מפגין במפגש עם המצביא והכהן הקושרים, וברגע הגדול שבו הוא תובע את הכתר, ומכריע בכך את גורל הירושה, כאשר לפחות פעם אחת בתולדותינו נקבע שלא כל ממזר יכול למלוך.
"כתר בראש" היא אפוא הצגה שעל בסיסה המבריק חרף חולשתו, ניצבים עמודי תווך חזקים ובראשם יוסי בנאי. ההצגה הזאת היא מתנת הבימה ליובלו. אבל אני עדיין מחכה, ועדיין בסבלנות, למתנתו הגדולה ביותר למעריציו – "המלך ליר".
למועדי הצגות
צבי גורן
24/11/2004
:תאריך יצירה
|