שעשועים מדומים
 
קצת יותר מ-21 שנה עברו מאז שהמחזאי-במאי-שחקן האיטלקי חתן פרס נובל דריו פו העניק לאופרה הישראלית החדשה מתנה בלתי נשכחת - הפקה מופתית של האופרה הקומית הנפלאה של ג'יואקינו רוסיני. הזכרונות המופלאים מתעלולי אותה הפקה החזיקו מעמד מאז, וחוזקו כשהיא שבה והועלתה גם במשכן החדש של האופרה.
 
אבל אם חשבתי בשעתו שאותה הפקה תהיה שיא-השיאים לתמיד, באה הפקה צנועה מאוד לפני שנתיים וחצי, בסדנה הבינלאומית לאופרה ביפו, והראתה איך בלי תפאורה, ואפילו בלי תזמורת, אפשר להתחרות גם בדריו פו. באותה סדנה מביים מעת לעת גם ניב קאופמן, צעיר מוכשר בעל רעיונות יפים, ואין לי ספק שהוא היה מועיל לפיגארו, לרוזינה, לברטולו ולאלמוויווה יותר משהיה יכול לעשות כמחדש הבימוי של מרים קלמנט, שכבר קלקלה כאן את "המסע לריימס" של רוסיני.
 
אז היא תקעה את האופרה במטוס, ובשיא-השיאים נתנה לנו תמונת סקס בשירותים. הפעם היא תקעה את רוסיני בקליניקה של רופא שיניים, ושיאי הרעיונות שלה היו כשהרוזן ופיגארו משתינים בקיר, או שרים סרנדה בפחי אשפה תל-אביביים. תרומתה החשובה לאמנות האופרה הייתה כשגילתה לקהל הנלהב את סוד אמנות הקולורטורה: מתברר כי כדי להפיק את הזמרה הווירטואוזית הזאת הזמרת צריכה לתלוש עם שעווה את שיער רגליה.
 
אחסוך מכם את שאר השעשועים המדומים שזימנה במסגרת מאמציה, כדבריה בתכנייה, לעשות "אפילו מצחיקים יותר" את המצבים הקומיים של רוסיני ובומרשה, שעל פי המחזה שלו נכתב הליברית.
 
כמו ב"המסע לריימס", גם את ביתו של ד"ר ברטולו ואת התלבושות בנות זמננו עיצבה עבורה יוליה הנסן. הרעיון שלה היה מצוין: היא בנתה קובייה גדולה מסתובבת על צירה, כשבכל פאה יש חלון או דלת, וכאשר עוברים מהרחוב לחדרים הפנימיים נפתח חלק מהקיר. רק לא היה לי ברור למה כשנכנסנו בפעם הראשונה לחדרה של רוזינה הוא היה בחלק התחתון, ובפעמים הבאות בחלק העליון. אבל על התמיהה כיסתה הברקה - החדר והשירותים הצמודים שהוצגו במבט מהתקרה שלהם.
 

 
"הספר מסוויליה". צילום: יוסי צבקר

מעבר לצד הבימתי שכרע תחת עומס ההצחקות המדומות, שהזמרים השתדלו מאוד לבצע בקלילות, עדיין הייתה המוזיקה של רוסיני. אמנם לא שמפניה, אלא רק קאווה כתום אופנתי, אבל עדיין צוחקת, תוססת, ומסבירה למה "הספר מסביליה" הוא אחת מיצירות המופת של האופרה האיטלקית לדורותיה.
 
מי שעשתה את זה בגדול, ובלי תסביכי חידושים מיותרים, הייתה חן רייס בתפקיד רוזינה, בקולה הצלול, בטכניקה מושלמת, במשובה ראויה וברצינות נכונה. לצדה בלט ליונל פיינטרה כד"ר ברטולו המאוהב בה (ולא ממש התאקלם ברפואת שיניים), וגם אוליבייה גרנד היה פיגארו סביר למדי.
 
חוויאר אבראו כרוזן אלמוויווה השתפר בחלק השני בתחפושת המורה למוזיקה. אוגו גואלייארדו היה חיוור כדון בזיליו, והאריה הגדולה שלו חלפה עברה כלא הייתה. נוח בריגר כמשרתו של הרוזן היה מרשים יותר, וכך גם שירה רז באריה הנהדרת של מזכירת הדוקטור, ו-15 הטנורים והבסים של מקהלת האופרה שחיכו לעקירת שיניים וסתמו כמה חורים מוזיקליים בהצלחה.
 
התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון נתנה את תרומתה הטובה למצלול העשיר של רוסיני תחת שרביטו הבטוח מאוד של ג'ורג' פהליבניאן, שבחר להיות עם הזמרים ולוותר על ראוותנות מוזיקלית. פה ושם דווקא הייתי שמח יותר לו לא היה מצטנע ביחס למתרחש על הבמה, נוקט יוזמה ומקפיץ את הקהל בזיקוקין די נור של רוסיני, ומעיר אותו מאשליית השעשועים המדומה של הבמאית.