נצחיותה של נפש האדם
 
השורה התחתונה של הרשימה הזאת, הקצרה מהכיל, על גרסתם של עמרי ניצן ורוני תורן ל"גטו" של יהושע סובול, היא שישבתי מרותק אליה מתחילתה ועד סופה כאשר נתן דטנר, גדי יגיל וחני פירסטנברג, רמי ברוך, אניה בוקשטיין, איתי טיראן, עזרא דגן ואלי גורנשטיין העבירו אותי במשחקם המרגש מאולם הקאמרי אל חיסולו של גטו וילנה, על רבבת היהודים שבו, למחרת היום שבו אני נולדתי כאן, בתל-אביב.
 
לו יכולתי הייתי עוצר בנקודה הזו, אבל אינני רשאי לעשות מלאכתי קלה עד כדי כך. כי מעבר להתרגשות ולשבחים שיש לי ניצבת בהרכנת ראש של הערכה כנה גם הביקורת על הבימוי והתפאורה שהשתלטו בעוצמה רבה על המחזה ויצרו הצגה של וירטואוזיות בימתית, עם רגעים מרשימים שבהם דבר המחזאי היה בכל זאת ראשון במעלה.
 
המחזה של סובול הוא כהגדרת ספר השנה הבריטי של התיאטרון מ-1990 - “סמל לנצחיותה של נפש האדם". אולי משום שיותר ממחזות קלאסיים או מודרניים רבים הוא משתמש בחוויית התיאטרון, בדמיון היוצר של מחזאי, כדי לספר אמת אכזרית, בלתי נתפשת גם כעבור 70 שנה כמעט.
 
הייתי מעז לומר ש"גטו" הוא תיאטרון האכזריות האולטימטיבי, דווקא על שום תשוקת החיים, והמאבק על ההישרדות הנישא על כנפי המוזיקה, המשחק, השירה והספרות בתנאים שמיום ליום נעשים גרועים ומסוכנים יותר. תיאטרון האכזריות שבו מתקיימת משוואה קשה מנשוא בין שני אנשים - גנס היהודי, ראש הגטו,  וקיטל הגרמני, מפקד הגטו, נקראים להחליט, כל אחד באמות המידה שלו, מי לחיים ומי למוות.

 
"גטו". צילום: יח"צ 

מחירה של הצלת יהודים
 
המחזה עושה זאת כתיאטרון בתוך תיאטרון על התיאטרון שפעל בגטו, כפי שמספר זאת במונולוג הפתיחה הבמאי ישראל סגל, שהיה מנהלו האמנותי של התיאטרון, ששרד ואף העיד במשפטי נירנברג. אבל המחזה של סובול הוא הרבה יותר מכך. הוא תיאור מאבק יומיומי של יחידים ושל חברה הנתונים במצור פיזי שייעודו הוא חיסולם, והם פורצים אותו ביצירתם, גם אם הצו על השמדתם כבר נחתם.
 
מעבר לכך ניצבת השאלה הגדולה שעמדה באותם ימים, של הצלת יהודים אפילו במחיר מותם של יהודים רבים יותר. זו גם הנקודה שביחס אליה נרמזה האקטואליה של הדילמה, בתמונה שבה נדונה בהבלטה גדולה השאלה מה כדאי או רצוי לכלול ב"סל התרופות" של הגטו.
 
מחיר הצלתם של יהודים, אחד או רבים, זו הדילמה הקיומית האכזרית האישית של גנס, מנהיגו הבית"רי של הגטו, שיזם את הפעלת התיאטרון ובה בעת שיתף פעולה עם הנאצים בהשלטת חוקיהם ומסר לחיסול חולים וזקנים ופושעים.
 
ואם לא די בכך, סובול גם מעמת את גנס עם הסוציאליסט היידישיסטי הרמן קרוק, שיומנו היה אחד מחומרי הגלם החשובים במחקר שקדם לכתיבת המחזה. סובול מתאר את הדילמה האנושית של גנס בקווים חדים מאוד, ואף מציב לצידה, ובהמשך גם כנגדה, את הצלת היהודים במסגרת מתפרות ששירתו את הוורמאכט, ובה בעת הפכו את היזם שלהן, יוני ויסקופ, למיליונר.
 
אלא שהדיונים האידיאולוגיים ביניהם, כפי שהיו במחזה המקורי, צומצמו בגרסה העולה עתה בתיאטרון הקאמרי בהפקה מרשימה של חיים סלע. זאת לטובת הפן התיאטרלי, כפי שנתפש ומומש בגדול מאוד בבימוי של עמרי ניצן ושותפו העיקרי רוני תורן, מעצב התפאורה הדרמטית. ביחד הם יצרו הצגה וירטואוזית גדולה, שבחלקה הראשון גבלה במופע ראווה ססגוני, עם מוזיקה שופעת של יוסי בן נון וכמה משירי הגטו, וכוריאוגרפיה פשטנית מחזמרית של עוז מורג.
 
התפאורה של רוני תורן נבנתה ככלוב ברזל ענק, שמעליו ניצבו שומרים עם זרקורים גדולים, ובתוכו נערמו חלקי רהיטים בפינה אחת, ערימות ספרים בפינה נגדית, ובתווך - ערימות של שקי בגדים. מסכים עולים ויורדים ומסך קטיפה אדום ומרשים השלימו את התמונה. על פניו רעיון חזותי מרתק, ששיאו הגדול היה בתמונה מרטיטה שבה יורדות שורות של בגדים מפוארים השייכים ליהודים שנספו. את הצד החזותי הגדול הזה השלימו התלבושות הרבות של ארנה סמורגונסקי והתאורה הדרמטית של פליס רוס.
 
אותן ערימות רהיטים, בגדים, וכן פתחי במה או תפאורה אחרים, שימשו בעיקר (ולא לטובת העניין) את כניסותיו ויציאותיו של קיטל הנאצי, ויחד עם עוד כמה אפקטים חזותיים שירתו את התיאטרליות המופגנת של הבימוי. למרבה המזל, ניצן ידע לעצור בנקודה הקריטית של עיצוב הדמויות המרכזיות והמשחק, ובעיקר בכל מה שפעל לטובת התוכן המהותי של המחזה וההצגה.
 
המשחק כקלף החזק
 
מכל בחינה שהיא המשחק הוא הקלף החזק באמת של ההצגה. את המשא הכבד ביותר של "גטו" נושא נתן דטנר, המגיש בתפקיד גנס את משחקו הטוב ביותר עד כה. דטנר ידע להיות קר ומחושב, פיקח, מתחכם ואכזר, תוך שמירה קפדנית מאוד במשחקו על זהותו האנושית של גנס ועל ביטוי מרתק של המודעות שלו לפסק דינה הצפוי של ההיסטוריה.
 
גדי יגיל כשרוליק (ישראל סגל), יחד עם חני פירסטנברג כהרשלה ה"בובה" שהוא מפעיל, יצרו צמד בלתי נשכח. יגיל היה כואב ברגישות של גבר המאוהב בזמרת חיה רוזנטל, וחי בהומור המושחז ששיגר באמצעות ה"וויכוחים" עם הרשלה, ופירסטנברג הפליאה בתנועה משוכללת של גופה, ובמוזיקליות מרתקת של הדברים הבוטים שה"בובה" משמיעה כנגדו וכנגד קיטל.
 
אניה בוקשטיין בתפקיד הזמרת חיה רוזנטל ריגשה בעיצוב כמעט נטול טקסט של דמותה, ובעיקר בשירתה המדהימה (בהדרכת רחל הוכמן) - הן בשירים היהודיים והן בלהיט מתוך "המלאך הכחול" ובמיוחד ב"סווני" של גרשווין יחד עם איתי טיראן, המצוין כקיטל, שידו האחת אוחזת בסקסופון (שלמד לנגן בו בהדרכת ניצן עין הבר) והאחרת בשמייסר הקטלני. טיראן היטיב לעצב דמות שעולמה המסוכסך נע בין רגישות למכמני המוזיקה לבין משחק משועשע בחייהם של אחרים.
 
רמי ברוך בתפקיד בעל המתפרות יוני ויסקופ עיצב דמות מרשימה של מי שמנצל את הנאצים והיהודים גם יחד לטובת עושרו. אלי גורנשטיין נגע ללב כהרמן קרוק, הגא במאבקו האידיאולוגי נגד גנס, ועזרא דגן היה משעשע בתפקיד חסיד המתחזה כקורא עתידות בכף יד. עודד ליאופולד היה נוקשה כראוי בתפקיד ראש המשטרה היהודית, וערן שראל היה שוטר חנפן  ומאיים.
 
ועם אלה - עדי ארד, דיוויד בילנקה, טל וייס, אביטל לבני, ערן מור, אורית פלג, דן קיזלר, רועי שיינדורף וניסו שליו, בתפקידיהם הרבים כיהודי הגטו, ובעיקר כלהקת השחקנים של תיאטרון הגטו, שבין השאר גם ליוו היטב (בהדרכתה הקולית של חדוה מלר) את קטעי השירה.
 
אחרונים חביבים, וחשובים כשחקנים לכל דבר, הם הנגנים שמואל אלבז, יוסי בן נון, גלעד הילדסהיים (שהיה מרגש מאוד עם כינורו בתמונה הראשונה), ניצן עין הבר ואסף רוט. אליהם הצטרפה קבוצת ילדים בקטע מוזיקלי מרגש.
 
סוף דבר, שובו של "גטו" הוא אירוע חשוב בתיאטרון הישראלי, וכאמור בראשית הדברים - הצגה מרתקת ומרגשת מתחילתה ועד סופה.