גרסתו המוזיקלית והאנושית של אורי פסטר באנסמבל הרצליה מחזירה לבמה מחזה רוסי שצוחק על מצוקת האדם
תוצאה מסוגננת ואנושית
המחזאי הרוסי ניקולאי ארדמן החל את חיי היצירה שלו בשנה המשמעותית של מות לנין, מנהיגה של ברית המועצות הצעירה בעלת הסוציאליזם-בולשביזם מדמם. בעקבות הצלחת המחזה הראשון שלו, "המנדט", הוזמן לכתוב מחזה לתיאטרון וכטנגוב. אך משהגיש לאנשי התיאטרון את המחזה, “המתאבד", הם נרתעו, ויתרו, והמחזה עבר לידי הבמאי מאיירהולד, שלאחר לבטים נוספים החליט לביים אותו.
אלא שהימים היו ימים קשים, והשלטון כבר הפגין סממני נוקשות בעקבות השתלטותו של סטלין. מיד לאחר החזרה הכללית ניתנה ההוראה מגבוה לגנוז את המחזה, המספר על החלטתו של החבר המובטל סמיון סמיונוביץ' להתאבד. ארדמן התגבר ואף כתב מחזות אחרים שנשאו חן בעיני השליט, אך בהמשך הוגלה לסיביר לשלוש שנים, וחזר ועסק בכתיבה תחת העין הפקוחה. הצלחתו הראשונה לא שוחזרה, והוא מת מבלי שזכה לראות את "המתאבד" שלו על הבמה.
זהו מחזה כמעט צ'פליני במהותו. האנטי-גיבור סמיון מגלה כי הרצון להתאבד הופך אותו לגיבור עממי שאמור לייצג את שאיפתם של רבים אחרים להתאבד. השליחים מתדפקים על דלתו, וחיש מהר סמיון מתערער בהחלטתו. מה בסך הכל רצה? מלפפון, אולי נקניק, וטובה גדולה.
אורי פסטר ביים ועיבד את המחזה, שכבר הועלה בארץ בתיאטרון חיפה ב-1970, בכיכובו של דודו, יעקב בודו. הסאטירה השנונה המקורית קהתה מעט בחלוף השנים, ופסטר החליט לרענן אותה ואת עוקצה בגרסה שובבה ומשובבת נפש, כמעט קרקסית, העולה עתה באנסמבל הרצליה, בתרגום חי ועכשווי של שמעון בוזגלו, עם מוזיקה טובה באדיבותו של אודי וידיסלבסקי, תפאורה ותלבושות למופת של סשה ליסנסקי, בתאורה פיוטית למדי, אבל מחייכת, של יחיאל אורגל ותנועה קלילה של גיא אלון.
התוצאה מסוגננת ואנושית מאוד, ומכל דמעה שלה, אמיתית או מדומה, פסטר הפיק צחוק וטוב לב, ופה ושם גם להפך, במשחק עליז מאוד של שחקני האנסמבל. ובראש השחקנים איצ'ו אביטל כסמיון, שהמצוקה מביאה אותו לייאוש, והייאוש מגלה לו חיים חדשים, קשים אבל יפים יותר ממה ששיער. אביטל מעצב דמות עממית מאוד, שעיניה הנפקחות מגלות גם חוכמה עממית ככל שהוא עולה בשלבי הסולם אל הסוף המבוקש. באותם רגעים הוא הזכיר לי את הארפו מרקס.
לצידו וסביבו חגות נפלא אודליה סגל-מיכאל כאשתו האוהבת, ליאת גורן העסיסית כחותנתו הנרגנת, וכך גם יואב הייט, נעמי פרומוביץ'-פנקס, קטיה זימבריס, אסף סלומון ויורם יוספברג כשליחי הבורגנות המצפים שסמיון יתאבד בשמם. סלומון ויוספברג, ושני נגני מפוחיות הפה אליעזר מייל ודני רונן, גם משמשים כמין מקהלה "רוסית" המלווה את ההתרחשויות ומוסיפה להן קריצות טובות, מילוליות או מוזיקליות. גיא אלון מייצג את מי שמבקשים להבין את סמיון, בהערות ובשאלות שהוא מפנה אליו ממקום שבתו באולם.
"המתאבד" היא בסיכומו של דבר הצגה שיש בה קסם אנושי מאוד, אופטימיות מפתיעה ותיאטרון שאוהב את הקהל.
17/03/2010
:תאריך יצירה
|