מחזה מרתק של ווג'די מועוואד מתאר את מלחמת האזרחים בלבנון באמצעות טרגדיה משפחתית
מחולין מובהק אל פיוט מרגש
במבוא למחזה "שרופים" מתאר אותו ווג'די מועוואד, המחזאי הקנדי יליד לבנון, כבחינה של "שאלת השורשים". עלילת המחזה מתרחשת במהלך 51 שנה ומתארת מסע שורשים של תאומים, ז'אן וסימון, בהתאם לצוואתה של אמם נוואל, שמותה ב-2002 פותח את המחזה. התאומים האמינו כי אביהם מת במלחמה, ולא ידעו כלל על קיומו של אח נוסף.
החיפוש אחר שני אלה מביא את התאומים אל מולדתה של אמם במזרח התיכון – שהמחזאי אינו נוקב בשמה, אך מתוך הנאמר ואזכורם של מחנה הפליטים בנבטייה וכפר ריעט ברור כי מדובר בלבנון. המסע מעלה תמונות ורגעים בחיי האם, ובה בעת מתייחס אל מלחמת האזרחים הארוכה בדרום המדינה.
אבל "שרופים" אינו מחזה דוקומנטרי. מועוואד סיפר כי במהלך כתיבת המחזה ניסה לתאר בצורה קונקרטית יותר את מיקום המאורעות ואת המשתתפים בהם, אך הבין כי בכך רק ירחיק מיצירתו את המסר והמשמעות האוניברסליים שביקש להשיג, ביחס לתוצאותיה ולנסיבותיה של כל מלחמה.
עם זאת, ההתחשבנות של מועוואד היא בבירור ביחס למה שאירע בתוך גבולות לבנון, וכלפי הכוחות ששיסעו אותה, ואין בה סליחה או הבנה לפשעיהם. באשר לנוכחות הישראלית, מועוואד מפתיע בכך שהוא נמנע מלהרחיב, והנוכחות הישראלית בדרום לבנון נזכרת פעם אחת בלבד, כ"כניסת צבא של מדינה מדרום לגבול".
התמונות מן העבר מתארות את האירועים הפרטיים של נוואל, הכוללים את לידת הבן ללא נישואים, חטיפתו והחיפוש שלה אחריו; התנקשות שביצעה באחד ממנהיגי הפלנגות אחרי שהייתה עדה לטבח של ילדים שנסעו באוטובוס ומסע הנקמה בפליטים; מאסרה ולידת התאומים אחרי סדרת מעשי אונס בכלא שבו ריצתה חמש שנות מאסר, עד שחרורה ויציאתה מלבנון; ואחר כך עדותה בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה – אירוע שלא היה באמת.
את חשיפת העובדות וסיפורה של האם, שמבעדו עולה סיפורה של ארץ שסועה וכואבת, עושה מועוואד בכתיבה שיש בה הדים למחזאות הקלאסית – ובראשה "אדיפוס המלך" - ובשפה עשירה מאוד, הנעה מחולין מובהק אל פיוט מרגש. דורי פרנס הפליא לתרגם את הזרימה הטבעית של שפת המקור, צרפתית, אל העברית הקולחת במוזיקליות רבה.
משחק מרגש
מיכאל רונן ביים את "שרופים" לפני כשנה וחצי, בסטודיו למשחק ניסן נתיב, וההצגה שזכתה לשבחים אומצה על ידי התיאטרון הערבי-עברי ביפו - תיאטרון מקומי, המעלה אותה בימים אלה עם הצוות המקורי של בוגרי הסטודיו, התפאורה המעולה והתלבושות הטובות שעיצבה אפרת ערבות, התאורה של אווירה חזקה שעיצב מרטין עדין, המוזיקה המקורית של שושן לצד שירים ופיוטים לבנוניים, והתנועה בעיצובה של מרינה בלטוב.
הגרסה המוצגת קצרה מהמקור בשעה, ואולי משום כך נוצרה בין השאר אי בהירות מסוימת ביחס לשרשרת האירועים המתוארים בתמונות העבר המשובצות במהלך מסעם של התאומים. מה שהיה יכול לסייע למעקב הוא הקרנה של שנות האירועים בתחילת כל תמונה. כך גם ניתן היה לעמוד על חלוף הזמן, ולהתגבר על המחסור בסממנים חיצוניים לשוני שבין התקופות.
כך או כך, רונן הצליח להפיק מהשחקנים שלו משחק מרגש במכלול, ובמיוחד בביטוין האישי של הדמויות המרכזיות. נועה בירון מצוינת בתפקיד נוואל. במקור נקבע כי שלוש שחקניות יגלמו את נוואל בשלוש התקופות של חייה – נעוריה וסיפור האהבה שהוליך ללידת הבן האבוד; תקופת החיפוש אחר אותו בן, ההתנקשות והמאסר; ולבסוף העדות שלה בבית הדין לפשעי מלחמה, שבמהלכה מגיעה אל פתרונה שאלת השורשים. איחוד שלוש התקופות בדמות אחת יוצר אתגר מעניין ובירון הצעירה עומדת בו, ואף מצליחה לסמן כל תקופה בחיי נוואל באפיון עדין, ומבלי להזדקק לאיפור ולאמצעים אחרים.
מרגשים כמוה היו לי בכר בעיצוב עדין, כבת ז'אן, עקשנית וסקרנית לדעת מה היה, ועידו ברטל במשחק תוסס, כועס ומרדני כבן סימון, שבסופו של המסע נכנע בכאב לאמת של אמו המתה. חווה טיזזו הייתה מרשימה בשני תפקידיה, כסבתא המיילדת את הבן וחוטפת אותו, וכחברתה הנאמנה של נוואל.
ניר זליחובסקי מצוין בשלושת תפקידיו, כנער וואהב, אהובה המת של נוואל הנערה, כאביו של ניהאד, הבן האבוד, שגם אותו הוא מגלם, וכן כאיש הפלנגות. אורי אוריין מבליט קווי הומור בתפקיד הנוטריון, ידידה של נוואל שהופקד על קיום צוואתה. יובל רוזמן מרגש כאנטואן, זמר דראג, וכאב הבית בכלא, המציל ממוות את התאומים לאחר לידתם. גל פרציגר משלים את הצוות בשלושה תפקידים אפיזודיים.
העלאת "שרופים" היא תעודת כבוד למיכאל רונן (שנבחר לביים את "רומיאו ויוליה" בפסטיבל ישראל הקרוב), לסטודיו של ניסן נתיב ולתיאטרון הערבי-עברי שאימץ את ההצגה.
18/03/2010
:תאריך יצירה
|